חג ומועד, נופל: האלבום החדש של קובי אוז - מפוספס

"מזמורים נוספים", אלבומו החדש של קובי אוז, הוא לא עוד אלבום קאברים סתמי שאמן מקליט בבחינת "מה לעשות, יבש המעיין". הקונספט הוא מעין אלבום הסבר לאלבום הסולו הקודם של אוז, "מזמורי נבוכים", בו הציג לראשונה את זהותו החדשה, זו שבה היהדות תופסת מקום נכבד מחייו, וזו שנמצאת על התפר שבין חזרה בתשובה לבין היוצר החברתי שתמיד היה. הקונספט הזה הוא רעיון יפה ונחמד, מעין גרסת העשה זאת בעצמך לאוספים כמו "Back to Mine" שהיו פה פעם, כיוון שהקשר בין הקאברים לאלבום הקודם כה ברור ונהיר, לעומת אלבומי גרסאות שברור שנעשו כי למישהו לא היה כוח לעבוד.

במבחן התוצאה, לעומת זאת, אוז אולי כן ואמיתי, אך לפעמים נוטה לאובר-רגשנות ומליציות יתר. האלבום נפתח מצוין דווקא, עם לחן יפה ל"אדון יה", שמשלב חשמל מערבי ועסיסיות ים תיכונית לביצוע שמושפע ישירות מאלבום שירי אבן גבירול של סחרוף ורע מוכיח. אחר כך מגיעה גרסה מצוינת ל"שירת העשבים" של רבי נחמן מברסלב, אחד הטקסטים היהודיים היפים ביותר שיש, שבזכות סולו חצוצרה של אדם מדר הופך לקלאסיקה ברפרטואר של אוז.

לאחר מכן מגיעה הבחירה המעניינת ביותר של אוז בדיסק, והיא הביצוע ל"מדרש יונתי" של מאיר אריאל – שיר מחאה חריף שנועד להתקיף פנאטיות דתית בשפה שלה ("שמיטה כהלכה אתה כבר יודע לעשות שאתה רץ לקחת עוד ועוד אדמות?"). הבחירה של אוז לשלב פיוטים ומאיר אריאל, איש הקיבוץ והשומר הצעיר, היא צעד שמסביר למה קובי אוז הגיע לאן שהגיע: הוא תמיד ידע לסמן בעין את המרחב המשותף והסמוי מהעין של מאות אלפי ישראלים. הביצוע עצמו, לעומת זאת, דהוי משהו לעומת התקיפות בה אריאל ביצע את השיר, אך הכבוד למילים בהגשה של אוז עדיין מצליח להרשים.

שלושת אלו, לצד הביצוע המבריק והרוקנרולי ל"חמדת ימים", הם הרגעים הטובים באלבום בעוד התחושה משאר השירים הם של פילרים שאולי אוז אוהב בכל מאודו, אך מבחינה מוזיקלית הם לא קרובים לבשורה והחדשנות שהיו בכמה משירי טיפקס ובעיקר מאלבום הסולו הראשון של אוז, "דמעות וים". שם - היצירה השלמה והמרגשת ביותר שלו – אוז שילב את אהבתו לאייטיז, הסטריטס ואותם פיוטים שגדל עליהם. באלבום הנוכחי, לעומת זאת, יציאות כמו "משפחת צנעני", "תפילה לשלום המדינה" ו"ברכת הכלולות" מבוצעות באופן שלא מצדיק את החזרה לטקסטים האלו, בטח לא כשהציפיות מיוצר ברמה של אוז כה גבוהות.

לכן, טוב היה עושה אוז אם היה נוהג כמו כמה מהקולגות שלו בעולם, ומקליט אי.פי עם ארבעה שירים טובים באמת שגם מסבירים מהיכן הגיע ואיפה הוא נמצא כיום. כי בסופו של דבר, מרבית אלבומי הקאברים, גם אם הקונספט שלהם מוצדק, הם רק אלבומי מעבר לדבר האמיתי – היצירה המקורית. לאוז עצמו יש הרבה מזמורים טובים יותר להציע.

*קובי אוז - "מזמורים נוספים" (עננה)

רוב יוצרי הפופ-רוק הישראלים שבוחרים בפיוטים מהמרים על טקסטים שלא מדברים על עבודת הקדוש ברוך הוא גרידא, אלא מחפשים תפר רחב יותר, שיכלול גם הלך רוח אנושי "סתמי", כזה שאפשר למצוא גם בשירים של מוריסי. לכן, למשל. תור הזהב של ספרד מככב ברשימות החובה של מבצע הפיוטים המתחיל – זו שירה שנחשבה בזמן אמת לפאר היצירה בכל העולם בגלל האוניברסליות החריגה שלה בקרב יוצרים דתיים.

לכן הבחירה של עובדיה חממה להלחין טקסטים של הרב קוק באלבומו החדש "מרחבים", היא אוונגרד של ממש: ראשית, הלחנת טקסטים של הרב קוק מבין הכותבים הדתיים שוות ערך לניסיון להלחין פיסקאות של יעקב שבתאי ב"זיכרון דברים" – מדובר בטקסטים המורכבים ביותר שניתן למצוא בארון הספרים היהודי, שמאחוריהם מסתתרת תפיסת עולם חלוצית ומבריקה, אבל כזו שבלתי אפשרי להכיל גם בשיר של 7 דקות.

שנית, קוק הוא יוצר אמוני מובהק, כזה שאמונתו שזורה גם בטקסטים האישיים ביותר שנמצאים באלבום, כמו "תקוותי" ו"מי שאמר עליי" הנפלא, אותו מבצע בשלמות ברי סחרוף והוא השיר הטוב באלבום.

כמו ב"אנא בכוח", להיט ששינה לחלוטין את עולם הפיוט הישראלי ונעשו לו מאות חיקויים, גם באלבום הזה חממה הוא מלחין חכם, אבל זמר מוגבל - כפי שהוא מציין בעצמו בפתיח שכתב לאלבום. כדי להשלים את מלאכת הקודש שבהנחלת הטקסטים החשובים האלו, עליו להפסיק לשיר לחלוטין ורק לארח, כפי שהוא עושה עם סחרוף, ארז לב ארי, גבי שושן, זאב נחמה (חברו ללהקת מוסקבה ז"ל) ועוד, לצמצם במספר השירים פר אלבום - 16 טקסטים של הרב הקוק באלבום הם יותר מדי גם בשביל תלמיד ישיבה. כך יוכל חממה להפוך למתווך המעניין ביותר של מחשבת ישראל למיינסטרים הישראלי.

עובדיה חממה מארח - "מרחבים" (הוצאה עצמית)

מעניין לדעת היכן אהרון רזאל היה אלמלא ההתנתקות מעזה ב-2005. עד אז, הוא היה חוד החנית של משפחת רזאל, הבנאים של המגזר (עם האח המצוין יונתן והאחיין ניצן-חן, המלווה שנים את אהוד בנאי), שהצליח לבצע את הקרוס-אובר המורכב שבין רוק ופופ למוזיקה עם אוריינטציה דתית. רזאל היה מראשוני הגל החדש של הפופ הדתי, זה שכתב שירים מקוריים והלחין אותם מחוץ לשבלונה שעיצבו יוצרים כמו הרב שלמה קרליבך. "זמן הגאולה" שלו, למשל, היה להיט של ממש ויחד עם הקונסנזוס שסחב עמו חוזר בתשובה כמו אביתר בנאי, למשל, הפתיחות למה שרזאל הביא לפופ הישראלי היתה גבוהה מתמיד.

אלא שאז פונו ההתנחלויות בעזה והשבר השפיע על רזאל, שהוציא שיר מחאה מרגש ויפה בשם "איפה ניגנתי בקיץ האחרון", שמפרט את המעורבות הרגשית והאמנותית שלו בתוך התהליך. בשתיקה הישראלית האופיינית, היה נהדר למצוא אמן שמצליח לבטא בחוכמה, בגרות ורגש את השבר העמוק שחוותה הציונות הדתית באותם ימים. אלא שלא משנה עד כמה יפה רזאל שר וכותב, החתול השחור של נקודת השבר הזו היו החתול השחור שעבר בין רזאל לזרם המרכזי והוא חזר להיות אמן נישה.

האמת, היא שזו החמצה של כל הצדדים. "מה עשית היום?", אלבומו החדש של רזאל, הוא אלבום מיינסטרים לגיטימי ומעלה, שממצב את רזאל כסוג של ג'ק ג'ונסון ישראלי, עם תפילין במקום גלשן ושילוב בין מנטרות מהתנ"ך לתובנות ניו-אייג' לא מעיקות. אמנם חבל שרזאל נעדר את העוצמה שהיתה במחאה שלו נגד ההתנתקות, כיוון שמגיע לציבור הדתי וגם לימני אמן שיבטא את רגשותיו בחוכמה ובתקיפות, אבל התוצאה סבירה, גם אם לא מבריקה או יוצאת דופן.

האם לציבור החילוני יהיה את אורך הרוח לקבל את רזאל? צריך לקוות שכן, כמו שצריך לקוות שזמרים כמו אודי דוידי יהפכו לחלק מארון הדיסקים של צרכן המוזיקה הישראלית. בינתיים, הישראלים חושבים שמי שמאמין לא מפחד, אבל גורסים שאם הוא מאמין – אז הוא מפחיד.

אהרון רזאל - "מה עשית היום?" (התו השמיני)