"ז'ראר דפרדייה הוא מפלצת": ראיון עם פרנסואה אוזון

פרנסואה אוזון נהנה בישראל מפריבילגיה שמעט במאים צרפתיים או בכלל קולנוענים אירופאיים זכו לה. במשך השנים, כמעט כל סרטיו הופצו בישראל: מ"בריכת שחייה" ו"שמונה נשים" הנוחים לעיכול ועד "הזמן שנשאר" ו"אנג'ל" הכמעט ניסיוניים.

בשנתיים האחרונות הפנו המפיצים המקומיים עורף לאוזון וגנזו את שני הסרטים היפים דווקא שעשה בתקופה זו, "ריקי" ו"מקום מפלט", אבל עכשיו הם משיבים עטרה ליושנה, ועוד עושים זאת בסטייל: לא זו בלבד שהיצירה האחרונה שלו, "פוטיש - אשה צעצוע", תגיע לבתי הקולנוע בישראל, אלא שהיא גם תפתח את פסטיבל הקולנוע הצרפתי המסורתי (הסרט יוקרן בסינמטק במסגרת האירוע בשבת, ויגיע להקרנות מסחריות בסוף השבוע הבא).

אך למרות השם שקנה לעצמו אוזון, השמות הגדולים באמת בסרט הם שני כוכביו – קתרין דנב וז'ראר דפרדייה, ככל הנראה השחקנים הצרפתיים המוכרים ביותר בישראל ובעולם כולו. דנב מגלמת את סוזן, עקרת בית החיה בצרפת הפטריארכלית של שנות השבעים, וכמו רוב נשות התקופה מתפקדת כקישוט בחייו של בעלה, המנהל את אחד המפעלים הגדולים בסביבה. כל זה משתנה לאחר שעובדי בית החרושת משביתים אותו, ודווקא סוזן מתגלה כיחידה שתוכל להציל את המצב ולהשכין שלום עם מנהיג השובתים, מוריס, שהוא במקרה גם אהובה לשעבר.

את דמותו של מוריס הקומוניסט מגלם דפרדייה, שטרם הופיע בסרט של אוזון, והבמאי הפורה מספר כי תמיד חלם לעבוד איתו. "דפרדייה הוא גדול השחקנים הצרפתיים בימינו, ומאז ומעולם שאפתי לשתף איתו פעולה", הוא מספר בראיון לוואלה! תרבות. "עכשיו הגיעה ההזדמנות המושלמת לכך, שכן התפקיד הזה תפור עליו ועל הפרסונה שלו – אין מתאים מדפרדייה לגלם את הפועל שדופק את הבורגנות במובן המעשי והמטאפורי של המילה".

"כי הזהירו אותי מפניו. אמרו לי שהוא השחקן הכי גדול בתעשייה אבל גם הכי קשה בה. אחד שצריך להחזיק אותו קצר, אחרת הוא מאבד שליטה. ובאמת, כל האזהרות התגלו כנכונות. העבודה איתו לא היתה קלה, אבל לכל הפחות היא היתה מתגמלת. דפרדייה הוא מפלצת, אבל מפלצת נפלאה".

"בהחלט. בחיים לא אשכח את הסיפור מאחורי הסצינה שבה מוריס לוקח את סוזן לרקוד. זה אחד הרגעים החשובים בסרט, כי הוא מראה איך הגיבורה משתחררת סוף כל סוף מהדיכוי של בעלה וזוכה לתשומת לב ולהזדמנות לבטא את עצמה. בגלל זה בניתי את הסצינה הזו לפרטי-פרטים והיה לי חשוב שדנב ודפרדייה יקפידו לעשות חזרות לפניה ויתכננו כל צעד וצעד בריקוד שלהם, אבל כמובן שקרה ההפך".

"הם הגיעו לצילומים בלי שום הכנה מוקדמת וגם סירבו לעשות חזרה גנרלית. דפרדייה אמר – 'פשוט נרקוד וזהו', ונוסף לכל הוא גם היה שיכור. כיוון שהם כבר טרחו לבוא, לא רציתי להתעמת איתם או לצער אותם ולפגוע בהמשך העבודה על הסרט, אז אמרתי שכבר נצלם את הסצינה הזו בשביל הפרוטוקול, אבל אז נחתוך אותה בעריכה. צילמתי את הריקוד שלהם בהרבה עצב ובתחושה של פספוס גדול".

"נכון, כי כשישבתי בחדר העריכה והסתכלתי בסצינה, הבנתי שהיא עובדת, ודווקא בגלל שדפרדייה ודנב לא התכוננו קודם. העובדה שהם פשוט באו ורקדו כמו שהם יודעים מקנה לסצינה הזו את הכוח שלה, ויכול להיות שאם היינו עושים אותה כמו שתיכננתי, דווקא אז היינו צריכים לחתוך אותה בעריכה. זו הוכחה לכך שלפעמים השחקן יודע טוב יותר מהבמאי שלו".

בניגוד לדפרדייה, דנב כבר עבדה בעבר עם אוזון. זה היה ב"8 נשים", הסרט שהנציח את הדימוי של הקולנוען הצרפתי כ"במאי של נשים". עצם השם של "פוטיש - אשה צעצוע", המבוסס על מחזה בשם זהה מהסבנטיז, מחזק את הדימוי. אוזון, מצדו, מצהיר שקץ בתדמית זו: "נמאס לי כבר שאומרים שאני במאי של נשים או שתוהים למה אני אוהב לעבוד עם שחקניות, זה פשוט לא נכון", הוא אומר. "אין לי איזו העדפה מובנית לאף אחד משני המינים. הסיבה שאני נוטה לעסוק בגיבורות נשיות לא קשורה בי אלא בנסיבות החברתיות – באופן תמידי, הנשים נמצאות בחברה במקום נחות לעומת הגברים, ובגלל זה יש לדמויות נשיות יותר מקום להתפתח, ובסיפורים שלהן יש יותר בשר ונפח עלילתי. זה הכל".

ואכן, העיסוק בתמורות במעמד האשה היה מה שהוביל את אוזון מלכתחילה להביא את המחזה אל הבד. "תמיד רציתי לעשות סרט על מקומן של הנשים בפוליטיקה ובחברה בכלל, וכשראיתי הפקה בימתית של המחזה לפני כעשור, הבנתי שהוא יהיה כלי מצוין לעשות זאת", מספר אוזון.

"עם זאת, לא ידעתי בדיוק באיזה כיוון ללכת ואיך לדאוג לכך ש'פוטיש' יהיה רלוונטי לימינו, אז שמרתי את הרעיון על אש קטנה והתפניתי בינתיים לפרויקטים אחרים", הוא מוסיף. "הדחיפה להוציא לפועל את הסרט היתה הבחירות ב-2007, שבהן סגולן רויאל כמעט הפכה לנשיאה הראשונה בהיסטוריה הצרפתית. אז הבנתי שהסיפור של 'פוטיש' יכול גם להגיד משהו על ימינו. בהתאם לכך, ברגע שהגיבורה שלו נכנסת לחיים הפוליטיים, היא מתחילה לדבר כאילו שהיא האמא של האומה ושהעם הוא הילדים שלה, בדיוק כפי שרויאל עשתה".

"הייתי יכול לעשות את זה בלי בעיה מיוחדת, ואפילו בלי להוסיף או לגרוע יותר מדי מהמקור. אחרי הכל, זה לא שמעמד האשה השתנה מהותית בשלושת העשורים האחרונים. אבל רציתי להיות נאמן לשנת ההתרחשות של המחזה כי התחשק לי לעשות סרט על שנות השבעים. זו התקופה שבה גדלתי, ונהניתי לחזור לילדות שלי ולזיכרונות היפים שיש לי ממנה. צריך רק לציין שאמנם הקפדתי על השחזור התקופתי וניסיתי לשחזר את רוח הזמן, אבל בסופו של דבר פשוט עשיתי מה שאני רוצה. לדוגמה, אחת הגיבורות בסרט מסתובבות עם תספורת פארה פוסט, אפילו שזה לא הגיוני כרונולוגית. התספורת הזו נכנסה לאופנה אחרי שנת התרחשות הסרט, אבל לא היה לי אכפת – אחרי הכל, 'פוטיש' לא מתיימר להיות ריאליסטי, הוא רק מתיימר להיות קולנוע".

"להפך, לדעתי הדרך הכי טובה להעביר מסר רציני היא לעשות קומדיה. אם אתה עושה סרט רציני מלכתחילה, אז המסר ישיר מדי והקהל הודף אותו, אבל אם אתה מחביא אותו בתוך הקומדיה, הוא עובר בלי שהצופים ירגישו".