כלבת: על האלבום "Doggumentary" של סנופ דוג

בהיפ הופ לתת שיר, אלבום ולעיתים גם קריירה שלמה על מזבח השילוש הקדוש ביט-מילה-שאכטה הוא עניין שגרתי למדי, אבל רק מעטים יודעים לדלג מעל רף החד פעמיות ולהוסיף משהו משלהם לקססה. מעל כולם, תמיד היה את סנופ די או דאבל ג'י, הלא הוא סנופ דוג.

סנופ הוא אחד במינו כשזה מגיע לאיכות פלואו, שפשוט נשמע הרבה יותר טוב כשעשן לימוני מתערסל בין ההברות. הוא אשף של סטלות על ביט, או לפחות היה פעם כזה, אך למרות נפילות מעיקות הוא נותר המאסטר האמיתי, ביג די או דאבל ג'י. הפרסונה שלו גדולה יותר מהיפ הופ - לעזאזל, הוא יכול להקים מפלגה בעזרתה. וכן, בעיקר בגלל שהוא עובד בזה, לא רק מדבר על זה.

בניגוד לעצלנות כבדת העפעפיים שמקושרות במידה לא מבוטלת של צדק לסטלות, גם כשעיניו עצומות סנופ עובד קשה ובפאפרזה על המשפט המפורסם של ג'יימס בראון, סנופ שילם את המחיר כדי להיות הבכיר. 11 אלבומים לא הולכים ברגל והחדש שבהם, "Doggumentry", שמגיע אחרי שני אלבומים שאם להיות נחמדים לדוד סנופ נסכם אותם במילים "ככה ככה", מעביר שיעור חשוב לכל מיני סטלני צעצוע שחושבים כי מה שצריך זה חומר טוב, מקעקע טוב, צד פוטוגני טוב ואה כן, כמעט שכחנו, גם להיט וחצי טוב.

כמו תמיד מאז 94', ובעיקר אחרי אלבומים חלשים שלו, הדיבור סביב "Doggumentry" הוא שמדובר באלבום המשך ל- "Doggystyle", הקלאסיקה האלמותית של סנופ ואחד מאלבומי הבכורה הטובים שנעשו אי פעם. הפעם הבשורה מגיעה דיירקט מהפה של הדוגפאדר עצמו, שהודיע שאכן מדובר באלבום המשך. בעצם האמירה הזו ישנה מידה מסוימת של הכרה כי הניסיונות האחרונים שלו, במיוחד האלבום האחרון, גרמו לו לחזור אחורה, למקום בו התחיל – אפשר לקרוא לזה חזרה לשכונה.

כנער, סנופ עשה הרבה שטויות, בעיקר מול המשטרות השונות, אבל במוזיקה האצבע תמיד היתה על ההדק ובאלבום הבכורה שלו לא היה קטע שהתקרב למעמד של פילר. לעומת זאת, באלבום הזה, כמעט כמו בכל אחר שלו (להוציא את "Tha Last Meal"), סנופ ממשיך להתנהג כמו ילד, לא מפריד את הקילרים מהפילרים ומצניח אלבום שהיה יכול להיות הטוב שלו מזה עשור למצולות מנמנמות ומתנשפות ממאמץ מיותר. בחלוקה גסה, יש כאן שלושה חלקים: הראשון בהחלט מתכתב עם "דוגיסטייל", באמצע ערימה של שירים מבאסים, ולקראת הסוף, סנופ ממריא לכיוונים חדשים עם בחירה מרתקת של אורחים, הן בגזרת ההפקה והן על המיק שעושים את מה שאורחים אמורים לעשות - לגרום לו להישמע אחר וטוב יותר.

שלושת השירים הראשונים נותנים עבודה. The Way Life Used" To Be" בהפקת באטלקאט (איש שיודע להצמיד את הג'י אל ה-Fאנק) מכניס אותך ישר, כמו מתוך צינור באנג קליפורני ענקי אל תוך הבום. יש שם כינורות מתרוצצים מעל תופי הסנר השמנמנים, האלו שג'ורג' קלינטון הביא לעולם מתישהוא בתחילת האייטיז, ומתחת הבאס - חייבים לשמור על הבאס. השיר הבא מתכתב עם פרק קריטי בחייו של סנופ, כשברח מהמשטרה באשמת רצח והסגיר את עצמו. כל הפרטים מצאו את הדרך לבתים בשיר "Murder Was The Case" מתוך "דוגיסטייל".

אחר כך מגיעה הרזולוציה בשיר ב-"On My Own Way" שיר ש(שוב) סוגר חשבון בין סנופ לעצמו, מעשיו, ההחלטות שלקח וכמובן הכל על רקע השכונה. האורח מיסטר פורטר מכניס כאן את הבלוז להילוך גבוה בפזמון, שגורם לראש לנוד לכיוון הרמקול, תחושה שרק מתגברת ומזכירה את הימים האלו של חולצות הפלאנל, בנדנות כחולות לכלבים חשופי שיניים באחד השירים הטובים שסנופ הוציא בעשור האחרון. הפעם זו התכתבות נוספת עם הקלאסיקה שלו "Doggy Dogg World" והפעם על רימייק של אחד מהקטעים המסומלים ביותר בהיפ הופ, "Lowdown" של בוז סקאגז, בחור לבן עם וואחד גרוב באגן. סנופ חוגג על זה כמו גדול ומרים יופי מסיבה בטעם של פעם. הווייב הזה ממשיך בקטע הבא אליו מצטרפים יאנג ג'יזי והסנדק של אוקלנד, E-40, שיוצא כאן, די כהרגלו, גדול.

בעמדת הנפילה המפתיעה נמצא השיר המסורתי עם Devin The Dude מבאס. דוין הוא הדוד שסנופ חייב לעשות איתו אלבום שלם ואחד שמבין את סנופ בכל כך הרבה רמות, בעיקר באלו שמצריכות גלגול וביט איטי. לעומת זאת, "I Don't Need No Bitch" מהחדש לא מתקרב לשירים הקודמים שלהם ביחד. דווקא אר קלי, עכבר חדרי שינה ותיק, לא מפספס עם "Platinum", שכולל את אחד הביטים הטובים באלבום. הסליזיות של קלי (אתם יודעים שהוא מתכוון לכל מילה שלו) כנראה דירבנה את סנופ לעלות שוב לימים בהם היה עף על פלואו מהיר. אבל גם עליו שומעים את השנים בהפסקות בהן הוא לוקח אויר.

החלק המבאס מתחיל בשיר "Boom", עם שימוש סליזי ועייף בקלאסיקה של Yazoo שסקוט סטורץ' (אחד שהביא לסנופ כמה משיריו הטובים) זורק בחוסר יצירתיות לאלבום. הפזמון של T Pain מחזיר אותנו אחורה לתקופת האוטו-טיון המקוללת, בה ההיפ הופ הפך נימוח וילדותי ואיבד משהו מהערסיות שבו לטובת שעשועי אר אנ' בי מטופשים. זו זוועה שממשיכה ברמות שונות לאורך 4 השירים הבאים, שהם שוב עוד מאותו הדבר, רק יותר מבאס. תחושה של נפילה מהחומר של קליפורניה לגראס מחושה בסיני.

סנופ מחזיר את האלבום לעניינים עם "Wet" שהדיבור עליו שהוא נכתב למסיבת האירוסין של הנסיך וויליאם. אין מה לקנות את זה בשיט, אבל השיר הזה הוא פצצה לפנים, משהו שאפשר לשמוע במכונית, במועדון, באוזניות ושנייה לפני שאתה פותח את החזייה. בסט.

גם זה עם אחריו, "Take U Home" מחזיר את הגווארדיה הישנה ואיתה כל הוויב שיש בווסט קוסט. טו שורט שוב, עושה את זה כמו גדול והאם.סי קוקיין נותן פה יופי של עבודה בפזמון. סנופ ממשיך את התנופה באלבום ומוכיח כי את השיר הטוב עם הגורילאז הוא שמר, מלך שכמותו, לאלבום שלו. "Sumthing' Like this Night", בניגוד לקשקוש שפותח את האלבום של הגורליאז, הוא חיבור בומבה בין השניים, שבו דיימון אלברן הביא לסנופ ביט שמוציא משהו חדש וטוב ובמקרה כזה, סנופ לא מפספס ופוגע בול.

אבל כל זה לא מגיע לקרסוליים של מפגש הפסגה בין שני הסטלנים הגדולים – ווילי נלסון וסנופ – שמוכיחים שכשזה מגיע עם הסטלה והגישה הנכונה, אין למוזיקה גבולות. נלסון, גאגנסטה אורגינל שכמותו, מרים את האלבום הזה לרמה מטורפת של הפתעה ומעבר לקוריוז יש כאן מוזיקה וכבוד הדדי. "Superman" של שניהם טוב עד כדי כך, שהשיר אחריו עם קניה ווסט, גונב הצגה ידוע, נשמע כמו סתם עוד שיר עם קניה.

"Raise In Da Hood", הקטע המעולה שסוגר את החלק האחרון באלבום שסנופ לוקח אולד סקול מהתחת סולו עד הסוף, ומחזיר להווה את הימים בהם אל אל קול ג'יי היה הרוצח הכי מיומן עם מיקרופון ביד על ביטים כאלו. קלאסיקה.

המתמטיקה אמנם מוכיחה כי מתוך 21 קטעים שישה מעפנים עד מבאסים את התחת, כך שיש כאן לפחות 15, אלבום בכל קנה מידה שהוא, שיכולים להרים לכם את היום בכל שעה נתונה, כמו שרק סנופ, כשהוא בא ביום טוב יכול.

זה כיף אדיר לשמוע את סנופ מחזיר את הימים הטובים להיפ הופ, הפעם לא כבדרן-סטלן שמנחי טוק שואו סחים אוהבים להתלכלך איתו, אלא כמו שהוא, דווין ואנדרה 3000 אמרו בשיר הקלאסי שלהם "What A Job"- כראפר שיודע איך עושים את העבודה נכון. כי בסופם של עוד ג'וינט, מסיבה, אלבום ובטח הופעה – זו עבודה קשה, כל השאכטות וההיפ הופ הזה. סנופ אוהב לעשות את שלושתם ווהא מספיק חכם וחרוץ לא לשכוח את הלקח החשוב שלומדים אחרי 20 שנה בעסק ו-11 אלבומים – "You're only funky as your last cut". ביאץ'.