לשחוט את הכבש: ספר הילדים של יהונתן גפן - אכזבה קשה

יהונתן גפן הוא שם נרדף לקלאסיקה ישראלית לילדים; אולי הוא לא בהכרח תמיד רצה להיות כזה, אבל מה לעשות, "הכבש השישה עשר" והתקליט המיתולוגי שיצא בעקבותיו; ספרים כמו "שירים שענת אוהבת במיוחד" ו"הכוכבים הם הילדים של הירח" העניקו לו את המעמד הזה. גפן לא רצה להיכלא בגטו עליז הצבעים של "סופר לילדים", וסירב להענות אך ורק לדימוי הזה – הוא כתב כמה ספרים למבוגרים (שערורייתים באופיים ושלא זכו לחיבה יתרה), עסק בסאטירה, מחזאות ובעיתונאות. כל אלו דווקא העידו תמיד על רוחב אופקים, חוסר צייתנות בריא לציפיות ומוסכמות, ויצירתיות שלא יודעת הגדרות.

אבל מעמד הוא מעמד – ובהטבעת השם "יהונתן גפן" על ספר ילדים, יש לא רק כבוד ויקר, אלא גם סוג של מחוייבות כלפי הקורא הצעיר, וכלפי הוריו שגדלו עליו ועל הילדה הכי יפה בגן שלו. "מרק איקליפטוס", ספרו החדש של יהונתן גפן, שמיועד לילדים, הוא (וזה נאמר בכאב לב גדול) בבחינת שבירת החוזה הלא כתוב בין סופר לקוראיו, ובעיטה מכוונת היטב למפשעת הבמה המכובדת שעליה הוצב גפן עד כה.

"מרק איקליפטוס" עוסק בזמר צעיר ומוכשר, אבל עני מאוד; שנאלץ לנגן ברחוב ולהתפרנס בקושי מנדבות כדי להאכיל את אשתו אוקטבה, שלושת ילדיו דו, רה ומי, את סבתא דולי ועכברוש שמשמש כחיית מחמד למשפחה. גפן מתאר את חיי המשפחה כגן עדן של דלות – סבתא דולי יושבת על כורסת קליפות אבטיח, הילדים לובשים בגדים ישנים וגדולים מדי שמצאו בפתחי בתי עשירים, חופפים את השיער המלוכלך רק כשיורד גשם בחוץ, ואוכלים מרק מעלי אקליפטוסים.

כל זה, לבד מטרוניות קלות, לא מפריע למשפחה שבה כולם שמחים כל הזמן, ורון שר לעוברים ולשבים שירים אופטימיים (אם גם עילגים, ולא תואמים את רמת שיריו של גפן עצמו) שחיבר בעצמו – "הדברים החשובים בעולם ניתנים בחינם/ האויר, הצבע, הטבע, הטוב שבלב האדם./ אהובתי אוקטבה – האישה היפה בעולם/ ודו, רה ומי – הצלילים הראשונים בסולם".

הכל משתנה, כאשר רון מקבל מכתב מסתורי משולח אלמוני, שמציע לו כסף על מנת להלחין ולשיר את שיריו שלו – שירים קודרים ואפלים בהרבה. למשל – "אני נפלתי! / לעולם אכזרי שזוהר/ ופתאום אני כאן/ בעולם אחר." רון, לא מצליח לעמוד בפיתוי, מחליט לקבל את ההצעה המשונה, ובמהירות הופך לכוכב מוכר ועשיר וגם זוכה בתחרות שירה, שמקבילה ל"כוכב נולד". העושר הפתאומי, כצפוי, לא מביא איתו אושר; והדברים האיומים שהוא שר עליהם קורים לו עצמו: שיערו מלבין, הוא בוגד באשתו, נופל לטיפה המרה ומתנתק ממשפחתו.

"מרק איקליפטוס" הוא ספר שמעורר חוסר נוחות כבר מעמודיו הראשונים; יש בו פיאור מלאכותי של עוני והדבקת תכונות של טוב, טוהר, פשטות וערכים למצב כפוי שאף אדם לא היה רוצה לחיות בו. תאורי הבית המוזנח והגיבור המלוכלך מתוארים בהאדרה; ואילו כל שאר האנשים שאינם עניים הם רעים או שמנים, אכזריים ושטחיים. תפיסת השחור או לבן של הספר מתבטאת בשמות המלגלגים וחסרי ההשראה – הכיכר בה שר רון כשהוא עדיין מקבץ נדבות, נקראת "כיכר הכי יקר"; המלון המפואר נקרא "מלון לוקסוס"; אולם המופעים נקרא "היכל הבידור" (להבדיל מהיכל התרבות – רמז! רמז!); ועוד לא אמרנו שום דבר על שמות בני המשפחה הסכמטיים.

אפילו יותר משמפריע ב"מרק איקליפטוס" הסיפור הפשטני, מפריע היעדר הסגנון הג?פני הישן והטוב – זה שדיבר לילדים בגובה העיניים, זה שכיבד את האינטליגנציה שלהם והיכולת לקלוט מסרים מורכבים, זה שהשתמש בהומור דק ולא ניסה להטיף להם לשום דבר. בספר אין טיפה אחת של חן שמזכירה משהו מהיופי של הכתיבה שלו לילדים בעבר והוא בעיקר מדכדך במסרים שלו ובדרך בה גפן בחר להעביר אותם.

יהונתן גפן של "מרק איקליפטוס" הוא סופר טרחני עם מסר צדקני ושטחי שמחלק את העולם לטובים ורעים, ופורט על מיתר בודד, ממורמר ומלא חשיבות עצמית. לו לא היה זה אותו אדם שאחראי לכל כך הרבה יצירות שהן נכס צאן ברזל לספרות הילדים, היה אפשר פשוט להתעלם מ"מרק איקליפטוס", אבל כיוון שיש פה עבר מפואר שמושחת, מדובר בשברון לב אמיתי, אישי ותרבותי.