איתו לנצח: "ברזל ואבנים" של נעם רותם - אלבומו הטוב ביותר

אינספור סוגי אתגרים ממתינים למי שבדרך להיות מוזיקאי גדול: אמנים מבטיחים, למשל, צריכים להתמודד עם ההייפ ואילו יוצרים שהוציאו אלבום בכורה מבריק חייבים להיערך למשבר האלבום השני. נעם רותם מתמודד ב"ברזל ואבנים", אלבומו החדש, עם משבר מסוג אחר, חיובי מעט יותר אך גם מלחיץ פי כמה: יש לו כבר אלבום סולו ענק בארסנל – "עזרה בדרך", האלבום שתיעד את התמודדותו עם מחלת הסרטן שאובחנה אצל אשתו, היה כל מה שאפשר היה לצפות מיצירת רוק ישראלית: סוחף, מטלטל, מטריד, מעציב ומלא בקתרזיס לא מזויף ולא קיטשי.

עתה, אחרי שבשעה טובה המשבר ההוא חלף, רותם היה צריך ללקט בפינצטה את החומרים האחרים שירכיבו את היצירה הבאה שלו, כי הזמנים השתנו והבעיות התחלפו. עכשיו, נעם רותם צריך למצוא את הקול החדש שיוכיח שהוא לא זקוק לסיפור אישי קשה כדי להפיל את המאזינים מהרגליים.

רותם, שתמיד היה יוצר קצת יותר חכם מהקולגות שלו, פתר את הבעיה על ידי כך שזיקק היטב את הכישרון שהתחדד אצלו יותר מכל ב"עזרה בדרך" – הסיפור. אם "עזרה בדרך" היה מבוסס על האלבום "Magic and Loss" של לו ריד (שעסק בסרטן שתקף חברים קרובים שלו), הרי ש"ברזל ואבנים" הולך בגדול יותר ותוקף את כל טכניקת הכתיבה של ריד, שפונה לאנשים קטנים, לצרות והאומללות שלהם. בשילוב מבריק ודי ייחודי, רותם עוקף את הקור והציניות של ריד עם כתיבה חמה ואמפתית מבית מדרשו של ברוס ספרינגסטין, שיצירותיו מהעשור האחרון, החל מ-"Devils and Dust" (ששיר הנושא שלו דומה לשיר נושא של האלבום החדש של רותם) ועד "Working on a Dream", מהדהדות מעל הטקסטים של שירי "בזרזל ואבנים".

אבל לא מספיק להיות מושפע מריד וספרינגסטין, צריך גם לדעת לבצע, וכרגע רותם פוגע באחוזים כמעט לא אנושיים: הוא מכה בבטן בגוף ראשון כבר בפתיחה עם שיר הנושא, שלכאורה עוסק באדם הלום קרב ("שוב הזבובונים סביבי, ריח נשק וזיעה") אבל מתפתח כשיר שכל אדם שעמד פעם בתור לבנק ותהה למה החיים שלו נראים כמו סחבה על הרצפה המזיעה של היכל נוקיה יכול להתרגש ממנו. הוא ממשיך לבעוט בגוף שני עם "עמוק הלילה", על אישה בדיכאון שברקע שלו "תינוק שלא נולד", והולך בכל הכוח על משברי היומיום עם "לא מדברים" ו"קראת לי קין", כולם כתובים בחדות ובחיוניות שכבר לא מאפיינת את הרוק הישראלי.

הדרייב המוזיקלי של שיר כמו "קראת לי קין", שמחבר את ספרינגסטין עם הצליל של אינטרפול והקילרז, והכישרון של רותם עוד מימי קרח 9 לסלוגנים בפזמונים ("סלחתי לך, מתי כבר תסלח לעצמך?") מצליחים לפרק את השירים לגורמים שאפשר להכניס לגרון – ולהיחנק.

הייחוד בכתיבה של רותם, שאין בה בכדי להוריד מעוצמת הלחנים וההפקה המוזיקלית המעולה של אביחי טוכמן, הוא הצלחתו ביישום הכלל החשוב ביותר של אלילי הטקסטים שלו – אל תשפוט. כך, "הכיתה" (עיבוד עברי לשיר פולני) הוא בעצם גרסת הקפיטליזם ואובדן הדרך לנוסטלגיה של "שישה" של שלמה ארצי; גם "נטלי", על חיילת שמתפוררת בשירותה הצבאי, הוא תמונה בצבעים עזים שהופכים את הבטן ונעים כמו סרט בין האידיאולוגיה הפטריוטית של גיבורת השיר להומניזם ובסוף מוצאים אותה רוקדת, לבד, בפאב של הקיבוץ, בלי מנצחים ורק עם מפסידים.

אותו הדבר קורה גם ב"מדברים על הילד", אולי הרגע המצמרר באלבום, שעוסק במשפחה שמנסה להמשיך לחיות לאחר מותו של בנה. הדיוק של רותם בתיאור מזג האוויר, השתיקה בין אנשי הבית ואפילו כוס על השולחן שעומדת להתרסק הם אולי טכניים, אבל צריך לב מאבן קשה במיוחד כדי לסיים את השיר הזה בלי להתפרק.

רוב היוצרים בישראל אוהבים לחטט בפצעים מסוימים – לרוב אלו פצעי אהבה של לב שבור, שנשמע מפיהם של בני 40 פלוס כאילו הם בני 16, מה שקצת מקשה על היכולת להתחבר אליהם. רותם, כמו עמיר לב, אביב גדג' וגבריאל בלחסן, הופך ב"ברזל ואבנים" למפלצת של אבחנות בסוגים שונים ומשונים של הכאב האנושי. אם יאיר ניצני מדבר על עיני הלייזר של סיימון קאוול בזיהוי טאלנטים, הרי שרותם הוא בעל ראיית רנטגן של סיפור שכולנו מכירים אבל לא מסוגלים לדברר אותו באופן שישנה את חיינו. התכונה הזו הופכת את "ברזל ואבנים" לאלבום הטוב בקריירה של רותם, כלומר לא רק להתמודדות מכובדת עם מורשת "עזרה בדרך" אלא גם להתעלות עליה.

אבל זו מתמטיקה לא חשובה כרגע, כי בסוף כל משפט ששר נעם רותם בעברית עומדים אנשים שבזכות השירים אנחנו מכירים אותם טוב יותר, מה שגורם גם לנו להכיר את עצמנו טוב יותר. וזה כל מה שאפשר לבקש ממוזיקה.