לא יורים, לא בוכים

הצחיק אותי לגלות בשבוע החולף שהתקשורת בונה את הסרבנות כנישה סקסית. כעיסוק בגיבורים העשויים ללא חת, הנשמעים לקודים פנימיים זרים ולא מוכרים, ישויות לא מפוענחות שהלך הרוח העז של הקונצנזוס הנושב כנגדם לא יצליח להסיטם מדרכם. חייזרים. זה הצחיק אותי משום שזה סוג של טיפול עיתונאי המשתייך לז'אנר החשיפות והסקופים. עובדה – רוב צוותי ההפקה עמלו השבוע ללא לאות להשיג סרבן לשידור, לראיון, לציטוט, לתמונה. קל להניח שמשפט המפתח השבוע במערכות תקשורת היה "תשיגו לי סרבן. ואחד שמדבר על זה", על משקל "תשיגו לי טרנסג'נדר. ואחד שמראה את זה".

למעשה זה הצחיק אותי רק לרגע. זה בעיקר הבהיל אותי. לפתע הפרופורציות התבהרו. הדהים אותי לגלות שהסירוב להילחם על שטח שמעולם לא היה שלך, שאינו שלך עכשיו, ולא יהיה שלך לעולם, תוך דיכוי אוכלוסיה אחרת – פעולת "מחאה" שנולדה מתוך הגיון שאין ישר-דרך, קונקרטי ומעשי ממנו - נתפסת אפילו בעיתונות "השמאלנית", שלא לדבר על החברה הימנית, כפסיעה באזורים הסהרוריים של שוק הרעיונות, כמימוש קיצוני של אורח חיים. אז תתפלאו, אבל מאה ותשעים חותמי העצומה אינם גיבורים, אלא מרקם בשר ודם. ועל פי מה שמכתיב עיקרון הדדוקציה, גם אני, כמי שנמנה עימם, וכמי שכבר נשא בתוצאות מעשיו באופן המחמיר ביותר, עשוי אותה רקמה ואף מכיר באי-גיבוריותי.

סירבתי לשרת בשטחים בחודש נובמבר האחרון מכיוון שחשבתי שזה לא צודק, לא מוסרי, ואם תרצו, גם לא נכון לישראל להמשיך ולהחזיק בשטחים. אבל לא פחות מזה, גם פחדתי לשרת בשטחים. פחדתי שאצטרך להרוג או לפצוע מישהו בשביל להציל מישהו אחר. מישהו שאני לא בטוח שיש לי איתו יותר מן המשותף מזה שהייתי הורג. מישהו שאני לא בהכרח אוהב או מכבד יותר מזה שהייתי הורג. פחדתי שאצטרך לחיות עם הידיעה שלקחתי את חייו או פגעתי בחירותו של מישהו במלחמת ברירה שאינה מחויבת המציאות. נדמה לי שזהו ביטוי מובהק לרוח האנושית ולא לרוח גיבורים.

אני שומע כל הזמן את הקריאה שהפעולה הנכונה והלגיטימית ביותר היא להיות אדם טוב יותר במחסום, להיות הרע במיעוטו בפעילות הריסת בתים, ואני גם יודע שהרבה מאוד קצינים וחיילים, שמודעים לאסון המתרחש מעבר לקו הירוק, מגיעים לשטחים בתחושה שהם יפעלו באופן הומניטרי יותר מקודמיהם. הטיעון הזה זורה עלי תדהמה בכל פעם מחדש. לא אידיאולוגיה או אמונה בצדקת דרכם מביאה אותם לשם, אלא הסטטוס קוו של המציאות, לו הם בוחרים שלא להתנגד. ואולי זה רק אני, אבל הצלחתי לשכנע את עצמי שאם זו הסיבה שבגללה בנאדם מוכן להסתכן בהריגה או פגיעה באדם אחר, או מצידו השני של המטבע - מותו שלו, אזי זו סיבה עלובה למדי.

כך שאסור שתצטייר הסרבנות כמעשה אלים, כפעולה גדולה מהחיים, בעוד מדובר באקט הכי בסיסי שמוטל לפתחו של זה הקורא לעצמו אדם. מי שבאמת יוצאים גיבורים בעיני עצמם מכל הסיפור הזה, אלה אותם חיילים הנענים לצו, ובייחוד שולחיהם, שנהנים לשחק בחייהם ובגורלם של הפלסטינים הקטנים כשם היו אדוני העולם, כשם נולדו למלוך בלבאנט, כאילו לא דיה להם השליטה בחייהם עצמם.