גברת מניירה

אפתח בווידוי: לעתים אני חושבת שאני כותבת חביבה מהרגיל. אסביר: אני סטודנטית ענייה בממון ובזמן. לפרנסתי אני קוראת ספרים טריים ומשרבטת בעקבותיהם את דעותי. על אף זמני היקר אינני מתרכזת רק בספריהם של זוכי פרס נובל, מחברי רבי מכר או פזמונאים פרובוקטורים שבניהם הזמרים נחשבו בעבר להומואים ובסוף הסתבר שהם סתם רזים. לא לא, לעתים קרובות מהממוצע אני קוראת יצירות של סופרים עלומים למדי, שמלבד שם משפחתם המשונה אינני יודעת עליהם דבר. אני עושה זאת בשמחה גדולה, אך לעתים קרובות אני מוצאת שאני משלמת על חביבותי במחיר שנע בין פיהוקים אינסופיים לבין שיבוש דעתי הצלולה. ולכן אני מעט רוגזת היום.

בסוף תקופת הרנסנס הגדולה באיטליה החלה תקופת המנייריזם. המנייריזם הוא סגנון אמנותי שמכיל שימוש אסתטי וצורני בעקרונות הרנסנס, אך ללא המשמעות ותפיסת העולם שעומדת מאחוריהם. כך בסוף כל תקופה גדולה לאורך ההיסטוריה של האמנות – לפני הנפילה וכינון התקופה החדשה מגיעה תקופה מנייריסטית שרק נראית כמו משהו, אבל אין מאחוריה כלום.

על תקופתנו מקובל לטעון שהיא מנייריסטית בכללותה. אינני חושבת שכך הדבר. בתקופת הפריחה של הסיפור הקצר והרזה בארצנו, במחצית שנות התשעים, היה משהו אמיתי, חזק ונפלא. וכמובן שזו הפכה לאופנה שלמה. לומר "אני מכיר מישהו שהוציא ספר סיפורים" הפך להיות דומה במשמעו ל"אני מכיר מישהו שיש לו בריכת שחייה". עד ששנות האלפיים הביאו בעיקר את השאריות. ערימות של קבצי דפים שנראים כמו/מריחים כמו/כרוכים כמו ספרי סיפורים, אך למעשה אינם ספרים כלל.

"אמריקה", הסיפור הראשון בספרה הראשון של אסתי קון - "כמו לגעת בירח", הוצאת שוקן - דווקא נראה היה לי מבטיח מהממוצע. הוא מגולל את סיפורם של חנה מרחוב הירקון, שקוראת לעצמה סוויטי, ובעלה המוסכניק הזקן שמואל, שהיא קוראת לו סם. קצת מיושן, אבל סיפור חביב. אך מכאן ואילך נעשו הסיפורים טובים פחות ופחות, עד לסיפור האחרון, שלמרות המאמצים היה עבורי פשוט בלתי אפשרי לקריאה.

רבים מהסיפורים מסתיימים בפאנץ'-ליינים צפויים, המבנה והתוכן חוזרים על עצמם להחריד (הסוף תמיד בהתחלה. באשר לתוכן: זקנים חרמנים, נשים עם מוח של ציפור, בגידה, הריון לא רצוי, זנות, עוד הריון לא צפוי). חלק מהסיפורים נחמדים. האחרונים לא. ניכר היה שהושקע כאן מאמץ. צר לי על שאני מרושעת, אך מלבד זאת אין לי כמעט שום דבר לומר על הספר.

לא, לא מדובר ברומן זבל, זבל מריח למרחקים וקשה לטעות בו. ובדיוק זו הנקודה שמטרידה אותי. "כמו לגעת בירח" נראה כמו ספר רציני וכמעט מצליח לזרות אשליה של כזה, מה שהוביל אותי להסתובב במעגלים בניסיון נואש להבין מה לעזאזל רוצה המחברת, לאן היא כיוונה, או מה עומד מאחורי כל זה. נחרדתי לגלות ששום דבר - כלום, שום משמעות (גם לא סוג המשמעות הפסימי "אין משמעות"), שום סאבטקסט. ואקום. מבהיל.

לכן מעל קווי הרשת אני שולחת תפילה אל אלוהי הספרים ומבקשת שישלח לי במטותא (ולא בריבה!) ספרי סיפורים שאינם רק מניירות של גרפומנים המעוניינים למלא דפים ולכלות את זמני לריק. להיות סופר, למרות הציניות וכולי, זו גם תמיד מחויבות למשמעות. תראפיה באמנות גם היא דבר נפלא - אך אכזרי להעמיס את הסבל על כתפיהם של אחרים.