אצבע אלוהים

זו הפעם השלישית שאני כותב על "הסופראנוס" בשלושת החודשים האחרונים. בפעם הראשונה, לציון פתיחת העונה; הפעם השנייה היתה כששיבצתי אותה בחמשת הגדולים לסיכום השנה; והפעם השלישית עם סיום העונה הנוכחית שהתרגשה עלינו בליל אמש, עם פרק סיום מצמרר ומבעית.

אם המפגש הראשוני עם הסדרה מגרד את השכבות האינטלקטואליות והרגשיות העליונות אצל כל צופה, הרי המפגשים השני והשלישי מייצרים תחושת השתוממות גדולה על שום יכולתו של דייויד צ'ייס לא רק לשמור על הסטנדרטים הגבוהים שהציב, אלא להתעלות מעליהם (כמעט) בכל פרק מחדש – כמין לוליין המהלך על חבל, כשהציבור צופה בו משתאה, כאילו מדובר במעשה על טבעי. מטלטלת, מטרידה, מעיקה ומרגשת, "הסופראנוס" מצליחה – למרות מערבולת הרגשות הקשים – לגרום לצופה היסחפות והשתוקקות, בעוצמות המוכרות לי רק מחוויות התאהבות.

כובשת בחוסר התנצלותה על ישירותה, כנה ואירונית – "הסופראנוס" הפכה עבורי בעונה הנוכחית לעוגן השפיות המרכזי של שלושה החודשים האחרונים. יותר מכל מצאתי עצמי מצפה לה, עורג אליה כמו מחזר אל אהובה מרחקת/מקרבת. היא מתמסרת ומעניקה ואז, לקראת סיום הפרק, משתלטת תוגה על הנפש, הנובעת מהידיעה שבאבחה חדה יונף הגרדום והשבוע יסתיים, כדור הארץ ישוב למסלולו, החיים לענייניהם, עד ליום חמישי ושישי, המבשרים יותר מכל את שובה של האהובה הבלתי מושגת, לסיבוב נוסף של שברון לב.

והרי מעולם לא התעניינתי במשחק או בבימוי, אולם הקנאה להללו השותפים לעשייה הפכו אותי לנער מתוסכל – כסופר צעיר הניצב בפעם הראשונה מול "אנה קרנינה", בחידלון, עד לכדי חוסר אונים, יודע שלעולם, לעולם לא יצליח להגביה עוף כל כך. גאונותה של "הסופראנוס" משתקת, מטילת מורא. מדובר בעשייה מכוננת, בהישג המהווה קנה מידה לכל עשייה טלוויזיונית, ציר מדיד לאמוד איכות באשר היא. והתסכול – התסכול שהמפגש עם "הסופראנוס" יוצר הוא קשה מנשוא, כמעט כמו הפרידה ממנה.

למשך שעה מזוקקת אחת, בתמהיל שנמזג בדיוק אכזרי – מעמידה עצמה "הסופראנוס" מול העולם, מול המדיה, מול כל מה שנעשה אי פעם וייעשה בעתיד ואומרת – "אני הרף". והרף הזה מהפך מעיים ונורא – קשה להעלות על הדעת הישג שיתעלה מעל לחד פעמיות המתמשכת של עבודת האלילים הזאת. ואפשר שהעונה הבאה תבשר את שקיעתה של הסדרה ואפשר שגם צ'ייס ימצא עצמו נבלע במערבולת המסחריות והציפיות התקשורתיות המוגזמות, אך הוא הוכיח בעונה האחרונה כי הוא בורך בכישרון שאין שני לו כמעט באמנות בכלל – היכולת לייצר מאסטר-פיס לאורך שלוש שנים, עם כל הקשיים הטכניים והרגשיים הנובעים מכך.

מי שעסק ולו פעם אחת בעשייה אמנותית בחייו, יידע לספר לכם כי הרגע הנדיר ההוא, בו כלל האמיתות הפנימיות והיכולות הטכניות מתלכדות, הוא רגע ההשראה. הוא נדיר ובר חלוף, יש כאלה שלא יטעמו אותו לעולם – הם יוציאו לאור, יתראיינו ויוכרו כאמנים, אך לעולם לא יידעו השראה אמיתית מהי. דייויד צ'ייס ו"הסופראנוס" שלו מעוררים קנאה עצומה על גודל ההשראה שהאיש בורך בה. לצפות ולא להאמין. לצפות ולבכות. מקנאה ומיראה. האדם נגע בשכינה. מבלי להישמע מליצי.