רגע לפני שהוא מתחיל חזרה, מנהיג להקת ה-Swans, מייקל גירה, נשמע תשוש למדי. אולי זה הגיל שלו, 57, אולי זו האינטנסיביות של הלהקה הנהדרת הזו, שתופיע בישראל ב-12 באפריל במועדון הבארבי בתל אביב ואולי זה שילוב בין השניים. "זה טוב להיות תשוש", הוא דואג להבהיר בשיחה עם וואלה! תרבות. "אנחנו רואים את עצמנו כמו שחקני פוטבול, אנשים שדורסים אחד את השני עד זוב דם כדי להשיג תוצאה מקסימלית. או אולי כמו מתאגרפים, כי כולנו מכים אחד את השני בפרצוף. בכל מקרה, משהו עם אלימות".
"משהו עם אלימות" זו דרך יפה לתאר את הסוואנס, הרכב שהמציא שילוב ייחודי בין הכאוס השכלתני של הפוסט-Pאנק לאלמנט המאיים והאלים מעט של מוזיקה תעשייתית. גירה, המנהיג הבלתי מעורער של ההרכב, בכלל נוהג לתאר בראיונות את המוזיקה של הלהקה כסקס טנטרי, כלומר אקט ש"אתה לגמרי מעורב בו אך גם מאבד את עצמך לחלוטין בתוך האדם האחר וכך גם מפסיד וגם מרוויח את עצמך". בגלגול הנוכחי של הלהקה, שהתאחדה ב-2010 אחרי 13 שנות פירוק, גירה מרגיש שהחיבור החדש עם חבריו להרכב (שהוליד אלבום נפלא, " My Father Will Guide Me Up a Rope to the Sky"), נולד מתוך תחושה שהשחצנות המסוימת שאפשרה את האוונגרד המוזיקלי של הלהקה כבר איננה, וכיוונים חדשים מתגלים.
"בשלב מסוים התקשיתי להמציא את עצמי לבד", הוא מספר. "מה שעשיתי אז, תחת השם Angles of Light, כבר לא אתגר אותי. החלטתי שיש לי שוב מטרה משותפת עם החברים לסוואנס והייתי צריך את החברים שלי שיעזרו. זה התאפשר כי כיום אנחנו לא מרגישים בלתי מנוצחים. באופן אישי, האמנתי שאחיה לנצח ולא פחדתי מכלום. כיום אני ספקן יותר, הגיוני יותר ופחות פזיז. זה לא אומר שאני מתגעגע לעבר, כי אני לא מסוגל להרגיש משהו כלפי דבר שלא ניתן לחזור אליו. חוץ מזה, אנחנו טובים יותר היום".
עוד בוואלה!
אתה מרגיש טוב יותר בלהקה מאשר לבד?
"יותר מזה אחרי 30 שנים במוזיקה, אני מבין שזה מה שנועדתי לעשות להיות בלהקה ולשיר שירים".
ההיסטוריה של מייקל גירה עם ישראל מיוחדת במינה: בניגוד לאמנים אחרים, נסיבות הביקור שלו כאן לא היו עניין אמנותי במיוחד הוא ישב פה במעצר במשך חודש בשל אחזקת סמים, רעיון דבילי במיוחד שלו בימים בהם היה נער נווד שברח מבית הוריו לכל מיני מקומות, בין השאר לארץ הקודש. "זה היה לפני 40 שנים", הוא אומר בחיוך, "והחוויה הזו עיצבה אותי מאוד. הייתי במאסר בארץ זרה, הייתי מאד פגיע והייתי חייב לדאוג לעצמי. רק ככה הצלחתי למצוא את הכוחות שלי ולהגדיר את עצמי".
ההכרות שלך את ישראל מקרוב שכנעה אותך להתגבר על הקריאות להחרים את ישראל?
"אני לא בוחר בצדדים ואני לא שופט אני רואה את ישראל והפלסטינים באופן שווה. לישראל יש את הזכות להתקיים ואני לא מסכים עם הרבה ממה שקורה בישראל, אבל זה לא אומר שאני חושב שצריך להרוס כאן הכל".
מה היית רוצה לעשות בארץ?
"וואו, הייתי רוצה ללכת לאילת שאליה הגעתי בזמנו, אבל עכשיו זו עיר של תיירים ולא נראה לי שיש לי מה לחפש שם. כשהייתי בעיר היה שם רק מלון אחד ושטפתי בו צלחות. עבדתי גם במכרות תמנע והיה מאד חם ומעצבן שם. אגב, אתה יודע איך התפרנסתי? מכרתי את הדם שלי ברחבי הארץ. זה אומר שהשפעתי על הרבה ישראלים".
איך היית מתאר את הישראלי שנושא חלק מהדם שלך?
"הוא בטח קדוש"