מר מתוק: פרידה מג'וליאנו מר חמיס

(מתוך "הילדים של ארנה". באדיבות אסנת טרבלסי הפקות. הסרט ישודר בערוץ 8 במוצ"ש ב-22:00 וב-0:10)

הירצחו של ג'וליאנו מר חמיס, אחת הדמויות המרתקות והמוכשרות שפעלו בין הירדן לים בעשורים האחרונים, היוותה אקורד סיום טראגי וגורלי בחייו של מי שהלך עם האמונות שלו עד הסוף, בלי פשרות. בשנים האחרונות מר חמיס העביר את מרכז פעילותו לג'נין, שם הקים את "תיאטרון החופש" הקהילתי, המשך מרגש למפעל של אמו ארנה, אותו גם תיעד בסרט הדוקומנטרי המוערך "הילדים של ארנה" (2003). כמו חלק ניכר מפעולותיו של מר חמיס, גם התיאטרון שלו עורר לא מעט התנגדות, הפעם מצד קיצונים דתיים מקומיים, שראו בו, באופן אירוני, גיס חמישי בשליחותה של הציונות.

גם לפני המעבר לג'נין, נוכחותו של ג'וליאנו מר חמיס בתרבות הישראלית היתה חמקמקה. מצד אחד עשה מר חמיס, בן לאם יהודייה ואב ערבי, את שרותו הצבאי כלוחם בצנחנים. מצד שני, במהלך השנים התחבר יותר ויותר לזהותו הפלסטינית, והפך לפעיל פוליטי חריף, חריף מדי עבור המיינסטרים הישראלי. למרות שבהדרגה הפחית מר חמיס את נוכחותו בתרבות הישראלית והתמסר לפעילות תרבותית בשטחים, עדיין נתפס בתודעת הציבור כשחקן כריזמטי ואיכותי, טוטאלי ומתמסר בעבודתו, שכמעט כל אחת מהופעותיו היא חוויה עבור הצופים.

נראה שהחיבור המשמעותי ביותר של מר חמיס כשחקן קולנוע היה עם היוצר הבינלאומי המושמץ-מוערך עמוס גיתאי, שליהק אותו לחמישה לסרטיו. כראוי ליוצר פוליטי, שנובר בעבודותיו בקונפליקטים יסודיים של הנפש הישראלית הפצועה, גיתאי הסתקרן מדמותו הדואלית של השחקן והשתעשע איתה באופנים שונים בסרטיו. שיתוף הפעולה בין השניים התחיל עוד ב"אסתר" (1986), סרטו העלילתי הראשון של גיתאי, שבו עיבד לקולנוע את מגילת אסתר כשהוא מלהק את מר חמיס לתפקיד הצורר מספר אחת של העם היהודי, המן הרשע. לעומת זאת, ב"כיפור" (2000) העניק גיתאי למר חמיס דווקא תפקיד של קצין צה"ל שש אלי קרב.

חזותו של מר חמיס ביטאה אמנם גבריות קשוחה ומחוספסת, מה שגם הפך אותו לא פעם לטייפ קאסט בתפקידי ה"bad asses" המסוקסים של התיאטרון והקולנוע. עוד בזמן לימודיו בבית צבי גילם את סטנלי קובלסקי ב"חשמלית ושמה תשוקה" של טנסי וויליאמס, אחד היצוגים האמנותיים המופתיים של המאצ'ו הברוטאלי. הרבה שנים אחר כך, הצטיין בגילום התפקיד של אדי קרבונה, הנסחף לרצח בגלל אהבה מטורפת לאחייניתו ב"מראה מעל לגשר" (1999) של ארתור מילר. אחד התפקידים המרכזיים של מר חמיס בקולנוע היה של אדי "הקצב", מפקד המחתרת הקשוח ב"זעם ותהילה" (1984) של אבי נשר, ששיאו הוא קרב יריות מלוטש ומשכנע עם חיילי המנדט הבריטי, שבמהלכו הוא מאבד את חייו.

אירוע שקבע במידה רבה את מסלול חייו המקצועיים של מר חמיס, וכמעט עלה לו בקריירה, היה היסחפות היתר שלו בגילום התפקיד של אותלו, עוד גבר קנאי, בהפקה של תיאטרון חיפה מ-1997. מר חמיס כמעט וחנק על הבמה את מאיה מעוז, שגילמה את דזדמונה, מכיוון שהזדהה קצת יותר מדי עם התפקיד שגילם. כתוצאה מכך, במשך שנתיים לא הועסק בתיאטרון, עד שיעקב אגמון שבר את החרם והביא אותו להבימה.

למרות התדמית הקשוחה, למר חמיס היה גם אומץ לא קטן לשבור אותה. לראשונה עשה את זה ב"בר 51" (1986), הפנטזיה הדקדנטית-ארוטית של עמוס גוטמן, שבה שיחק צעיר רגיש, המאוהב באחותו. אחד מתפקידיו המשובחים של מר חמיס בתיאטרון היה של לואיס מולינה, הומו נשי שמתאהב בחברו לתא בכלא דרום אמריקאי, ב"נשיקת אשת העכביש" (2000) של מנואל פואיג בהבימה.

ב"תיאטרון החופש" שלו שהקים ב-2006, תיאטרון אל-חוריה בערבית, ניסה מר חמיס לבנות שותפות אמיתית ואידיאולוגית בין ערבים ליהודים כדי לקדם אג'נדה אידיאליסטית של יצירה אמנותית ככלי לפיתוח מחשבה, חינוך והתגברות על קשיי היומיום של חיים תחת כיבוש. מזעזע לגלות שבימינו אדם יכול עדיין לשלם בחייו על דבקותו בערכים האלה, אך מצד שני קצת מעודד לדעת שיש עדיין אנשים שהדברים האלה מספיק חשובים להם עד שהם מוכנים לשלם למענם בחייהם.