פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "פוגשים מחדש את החרא שלנו": ראיון עם גליה יהב, אוצרת התערוכה בשפד"ן

      גליה יהב אוצרת תערוכה בשפד"ן ואין לה שום בעיה עם המפגש בין שפכים לאמנות. עם הדחקה פוליטית ופמיניזם אוטומטי, לעומת זאת, דווקא כן

      שבוע שמתחיל ביום הולדת אמור להיות שבוע של בילויים, אך לאוצרת ומבקרת האמנות גליה יהב, שחגגה יום הולדת ביום ראשון, מדובר בשבוע שכלל בעיקר התרוצצויות בין מתחם לטיהור שפכים לראיונות עם עיתונאים. ביום חמישי הקרוב תיפתח "גאולה מן הביבים", התערוכה שיהב אוצרת זו השנה השנייה במתחם השפד"ן – המכון לטיהור מי השופכין של גוש דן – ויהב, שאינה מסתירה את חיבתה לדרמטי ולמורבידי, אינה פוסחת על ההזדמנות לדבר על האפשרות שהמיקום יוצא הדופן מאפשר להציף, איך לומר, הרבה חרא.

      "העבודה הפוליטית החשובה ביותר עד עצם היום הזה היא משתנה," אומרת יהב בשיחה עם וואלה! תרבות לרגל פתיחת התערוכה, "כך שזו לא המצאה של השפד"ן. לשמחתי לא מנסים להסתיר את האתר אלא להיפך: יש שם בריכות חרא עצומות ואנחנו פוגשים מחדש את החרא שלנו".

      דימוי מתוך וידאו, איתן בוגנים (יח"צ)
      עבודות שעולה מהן ארומה של אנדרדוג. דימוי מתוך וידאו מאת איתן בוגנים (צילום: יח"צ)

      במקביל למיקום יוצא הדופן, התערוכה – שנקראת השנה "דוח מעבדה" – מבקשת לשים דגש על עבודות שלאו דווקא מתמקדות במוצר המוגמר כפי שנהוג לרוב באמנות, בייחוד אמנות מסחרית, אלא בתהליך היצירה שלעתים כלל אינו מוליד תוצר חפצי. "חיפשתי פרויקטים שדווקא מפרקים את אשליית הסטריליות והניטרליות", אומרת יהב, "או את אשליית ההימצאות מחוץ למציאות, לטובת התרחשות המעידה על המציאות". ואותה מציאות, למרות שהיינו מעדיפים לשכוח את זה, כוללת – מה לעשות? – הפרשות גופניות, ובמקרה הזה זוהי אינה רק מטפורה, אלא על פי יהב כר טעון לשיח פוליטי וחברתי שבדרך כלל נשמט משיחות חולין.

      "רק אחרי סיום תהליך בחירת העבודות", היא מספרת, "נוכחתי לדעת שעולה מרבים מהפרויקטים ארומה או פרסונה או אטמוספרה של אנדרדוג. בין אם זה המדען המטורף, החובבן הנלהב, בעל התחביב הכפייתי, האדם שאוסף מהזבל או הזקנה ההזויה – כולם אנשים שעושים דברים בסוד, מלשינים, מסתתרים, מציצים. יצא משהו שהמילה 'שוליים' תהפוך אותו לקלישאה, משהו שהוא מעין פרישה של אחריות והתקיימות, שהאופן היחיד שלנו לחוות אותן הוא בדרך כלל אל מול התצורה היותר מובהקת או ממסדית שלהן". מבחינה זו, התערוכה – בה משתתפים בין השאר סיגלית לנדאו, קרן רוסו, דרור דאום, שחר יהלום, איתן בוגנים, עוז מלול, יהודית רובננקו, זמיר שץ ועוד – כוללת לדברי יהב "עבודות שנוגעות בטרור, באונס, בזיקנה, בזבל, בפוביות".

      The Panopticonists, איתי זיו (יח"צ)
      "הצפה של כל מיני ביובים, חשיפת צלקות, הכלת ההפרשות והפסולת בנקודת המבט, דיבור על הסירחון והפיכת כל אלה למטאפורה קיומית או פוליטית". The Panopticonists עבודה של איתי זיו (צילום: יח"צ)

      יהב - שידועה גם כפעילה פמיניסטית וזכורה בעיקר בשל עבודת הווידיאו "Blind Spots" משנות ה-90 שבו היא נראית מאוננת בשלל פוזיציות – מדגישה שעצם ההתעסקות בנושאים הקשים והפוליטיים מדגישה את הרצינות שבכוונות השפד"ן להפוך את מכון טיהור השפכים למרכז תרבות ולא רק לנסות לייפות את המציאות ה"מסריחה", להסתיר את פעילות המכון או לשפר את תדמיתו הציבורית לאחר שבינואר 2003 התפוצץ צינור הביוב הראשי ביפו ומים לא-מטוהרים הציפו דירות ואף זרמו לים.

      "אני מוצאת שיש שם הרבה הומור עצמי ויחס אינטליגנטי וערני, מהסוג שבדרך כלל לא מוצאים בארגונים גדולים", אומרת יהב על הארגון שהזמין אותה לאצור את התערוכה. "הרי אין מה לעשות, העניין הזה של הקקה מוציא מאנשים הומור ביבים, ילדותי, והדרך האינטליגנטית להתמודד עם זה היא דווקא לא לסתום את האף ולהדחיק. המהלך של האמנות פה אינו אסתטיזציה מדחיקה של העניין או יצירת חזית הכחשה אלא להיפך – הצפה של כל מיני ביובים, חשיפת צלקות, הכלת ההפרשות והפסולת בנקודת המבט, דיבור על הסירחון והפיכת כל אלה למטאפורה קיומית או פוליטית. וכמובן, גם משחק בקקה".

      דימוי מתוך וידאו, עמית לוינגר (יח"צ)
      "אם תיווצר לשפד"ן תדמית טובה זה משום שהם הרוויחו אותה ביושר – עמלו והשקיעו באמנות, האמינו בה". דימוי מתוך וידאו, עמית לוינגר (צילום: יח"צ)

      "אפשר לתאר את הכל במונחים פונקציונליים", מוסיפה יהב, "אבל למה לצמצם את הדיבור ל'מה יוצא מזה'. הרי הפרויקט אינו למטרת רווח, אז אני לא רואה מה תועלתני ונצלני במקרה הזה. אם תיווצר לשפד"ן תדמית טובה זה משום שהם הרוויחו אותה ביושר – עמלו והשקיעו באמנות, האמינו בה". היא מצדה הודפת בתוקף את ההשוואה של הפרויקט לאירוע כגון יריד "צבע טרי" שלטענתה מנסה לייפות את המוטיבציה המסחרית שלו על ידי אצירת תערוכות אמנות בעלות משמעות כביכול, כאשר המטרה הסופית אינה דיון אמנותי עמוק אלא כסף:

      "אם לאדם יש חוש עסקי טוב, למה הפך דווקא לגלריסט? כי הוא רוצה ארומה של תרבות, להתחכך באמנים? התשובה היא כן. למה אנשים עם כישורי ניהול הולכים להיות מנהלי תיאטרון? כי הם רוצים להיות בקרבת יצירה? התשובה היא כן. הרי כיום אפילו עיריות ממתגות את עצמן – עיר הילדים, עיר הקיימות, העיר שאסור לקרוא לה התנחלות, העיר של העשיר ועוד. אז הנקודה המשמעותית היא באיזו דרך עושים את הדברים ופה אין את גישת ה'הבה נקשט קצת' אלא את המחשבה העמוקה, העניינית, המקצועית לטווח ארוך. זה הרי פרויקט הפוך להיגיון היריד המסחרי שמטרתו למכור, לעשות כסף. פה ניתנים תקציבים למימוש פרויקטים בלי ציפייה מסחרית מובהקת, אלא מתוך שחרור משיקוליה ומסוג השיח שהיא מייצרת".

      שירה נפתלי, צריף (יח"צ)
      בחרדה מ"טכניקת האספסוף" שמתוך סולידריות מאשים ללא הבחנה את הצד שמנגד. צריף, מאת שירה נפתלי (צילום: יח"צ)

      יהב, שאינה נוהגת להקל על קוראיה או צופיה, גם אינה מקלה על אחיותיה למטרה הפמיניסטית ובפרט לא על ד"ר אורלי לובין, שהתפטרה בשבוע שעבר מתפקידה כראש החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב בעקבות עוד התפתחות סביב הטענות נגד המשורר יצחק לאור בדבר הטרדות מיניות.

      לובין הזמינה את בני ציפר, עורך מוסף תרבות וספרות של הארץ בו מפרסם לאור טורים וכתבות, להרצות בכנס של החוג ובכך עוררה את חמתה של אשכר אלדן כהן, המתלוננת המרכזית בפרשה, היות שציפר יצא בזמנו להגנתו של לאור. בעקבות כך, הודיעה לובין, כאמור, על התפטרותה מראשות החוג, אך מאז כבר הספיקה לחזור בה ולמשוך את התפטרותה.

      עם פרוץ הפרשה, גם יהב פרסמה – כאן בוואלה! – רשימה נגד העליהום על לאור, שמעולם לא נחקר במשטרה על אודות האישום. עתה, עם הצפת הנושא מחדש בתקשורת בשל הכן/לא התפטרות של לובין – יהב מבטאת חרדה מחודשת מ"טכניקת האספסוף" כלשונה, שמתוך סולידריות של הקבוצה, במקרה הזה הפמיניסטיות, מאשים ללא הבחנה את הצד שמנגד.

      "אני חושבת שמה שאורלי לובין עשתה, נדמה לי, הוא גם acting out", חוזרת יהב ומספקת את הבחנותיה על הפרשה. "כשהיא כתבה את הטור המקורי שלה בו אמרה שהיא היתה המעסיקה שלו [של לאור] והיתה מודעת לבעיה – למה אז היא לא התפטרה? התחקיר [על התלונות נגד לאור ששודר בתוכנית "המקור" בערוץ 10 – ד.ז.] ניסה לקעקע את מוסדות ההומניזם – את עיתון הארץ, את סם שפיגל ואת אוניברסיטת תל אביב, ואורלי לובין יצאה אז עם סנגוריה עצמית תימהונית בשילוב דמיון מודרך על איך ככל הנראה תתנהל חקירתה. עכשיו היא הזמינה את בני ציפר לדבר ולדבריה היא לא ידעה לקשר אותו לפרשה. הבחורה תלושה לחלוטין."

      "אני הייתי רוצה לשנות את השיח הפמיניסטי - אני לא אצליח, כי אני ואיזה צבא? – אבל אני חושבת שחייבים להפסיק את ההתיילדות המעצימה הזו שרק דורשת זכויות בלי לקחת אחריות עצמית, ולפעמים כשמישהו מלב המחנה אומר את אותו דבר שמישהו מחוץ למחנה אומר, זה גורם לכך שדבריו יתקבלו בצורה אחרת", אומרת יהב בתקווה מסויגת.

      "דוח מעבדה", אוצרת: גליה יהב, 7-21 באפריל, מתחם השפד"ן, ראשון לציון