חיבוק דוב: ג'ון אירווינג חוזר על עצמו ב"הלילה האחרון בנהר המפותל"

במהלך 538 העמודים של "הלילה האחרון בנהר המפותל", ספרו החדש של ג'ון אירווינג, חוזר כמה פעמים הביטוי "שה בו דה", שמשמעותו במנדרינית (לפחות לפי טענת שתי דמויות טבחים אסיאתיים) היא "אני לא מסוגל להרפות". קל לפספס את שלוש ההברות האלו בין מאות אלפי המילים שממלאות בצפיפות את דפי הספר הכרסתן, אבל דווקא בהקשר של אירווינג, הסופר בורא העלילות האובססיביות, כדאי לזכור אותן. כי כמו גיבוריו – הטוטליים, המתים וההורגים על מזבח הפטליזם שלהם עצמם – גם אירווינג עצמו מתקשה להרפות.

ב"הלילה האחרון בנהר המפותל" פורש אירווינג סיפור חיים מרובה עליות ומורדות של דומיניק באצ'גלופו, טבח טוב לב ומוכה גורל, ובנו דניאל שגדל להיות סופר. כאשר דניאל הצעיר, שהתחנך על סיפור משפחתי מיתולוגי בו אביו הרג דוב תוקפן במחבת ברזל קטנה, טועה לחשוב שהמאהבת עצומת המימדים של אביו האלמן היא דוב, הוא הורג אותה באותה מחבת מפורסמת וגוזר על שניהם חיים של בריחה ונדודים מתמידים. וכמו בדרך כלל בספריו העמוסים ומרובי עלילות של אירווינג, הוא מוסיף על סיפור חייהם של השניים עוד עשרות עלילות משנה שמצטלבות וחותכות, מכרסמות ומעשירות את העלילה המרכזית.

ג'ון אירווינג התפרסם בעיקר בזכות הרומן הרביעי שלו – "העולם על פי גארפ" שראה אור ב-1978 (וזכה לעיבוד קולנועי גורף אוסקר). הוא גם אחראי לעוד כמה יצירות חשובות ומונומנטליות כמו "מלון ניו המפשייר", "תפילה לאואן מיני", "תקנות בית השיכר" ועוד. ככלל מדובר באחד הסופרים היותר פוריים, ומאז החל בקריירת הכתיבה שלו, הוא משחרר רומן אפי עב כרס בכל ארבע שנים לערך.

כל מפגש עם ספר חדש של אירווינג משול למפגש עם מכר מהעבר שמספר את אותו הסיפור רק בדרך אחרת. אירווינג חובב סמלים ונושאים החוזרים על עצמם, ובכל פעם הוא מסדר אותם בדרך מעט שונה שמאירה אותם ואת הספרים שקדמו לזה שהקורא מחזיק בידו באופן מעט אחר. גם כאן, כפי שיבחינו קוראי אירווינג בעבר, הוא עוסק במשפחות קטועות, שאחת או יותר מצלעותיה נהרגת בתאונה מחרידה כזו או אחרת. גם כאן החיבה שלו לערבב סקס במוות באה לידי ביטוי, ואפילו הדובים ששילב באופנים מורבידיים ב"מלון ניו המפשייר", ב"העולם על פי גארפ" וב"תקנות בית השיכר" שבים לתפוס ב"הלילה האחרון בנהר המפותל" מקום של כבוד.

אירווינג הוא כמובן מספר סיפורים מחונן. הוא גונב את הקורא מתוך חייו שלו וממקם אותו בכפור של ניו המפשייר, בירכתי מסעדה איטלקית ריחנית, או בבקתת ציד – הכל לפי רצונו ובקלילות של מהפנט. הוא בורא עולמות כל כך שלמים וצפופי פרטים, שאין אף פיקסל לא מושלם בתמונה הבהירה שהוא מתאר. ועדיין, נדמה שמאז השיאים של ספריו הראשונים, מאז "בן הקרקס", "אלמנה לשנה אחת" ו"היד הרביעית" – משהו נחלש בתחושת הדחיפות שלו לספר סיפור ומאז הוא בעיקר משתעשע בקוביה ההונגרית של התמות החוזרות שלו – מציב אותן כל פעם בזווית אחרת, משחק עם קוראיו הנאמנים כאילו הוא דוחק אותם במרפק חד בצלעותיהם ושואל אותם – "זוכרים, זוכרים?"

"שה בו דה", אומר דניאל הבן לאביו דומיניק באצ'גלופו על ערש הדווי שלו – "אני לא מסוגל להרפות". גם אירווינג שחוזר שוב ושוב לניו המפשייר, שוב ושוב לדובים, לתאונות הקטלניות, לפטליזם, לנשים חזקות ולגברים אבודים – גם הוא שה בו דה. וזה פוגם מעט בהנאה מ"הלילה בנהר המפותל", בעיקר בגלל תחושת השטיק החוזר.

קוראים שמתוודעים בפעם הראשונה לספר של ג'ון אירווינג אולי ישתאו, ובצדק, נוכח היכולת הפנומנלית שלו ליצור עלילה מרהיבה שמתפתלת בספירלה סביב עצמה ויוצרת נקודות ממשק סימבוליות, וגם מבניית הדמויות התפורות היטב עד שנדמה שהן נושמות וחיות דרך הדפים. ואילו למי שהולך אחריו כבר שנים לאורך כל גוף היצירה שלו, יהיה "הלילה האחרון בנהר המפותל" מפגש מחודש עם חבר קרוב. מפגש נעים וחם, אבל כזה שכבר אינו רענן כמו פעם.