הבמאי סידני לומט הלך לעולמו היום (שבת) בביתו במנהטן והוא בן 86 - כך מדווחים כלי התקשורת בארצות הברית. בתו החורגת של לומט אישרה את הדברים וסיפרה כי סיבת המוות היא סרטן הדם.
לומט הוא יליד פילדלפיה ממוצא יהודי, שהחל את הקריירה כבמאי בתיאטרון אוף ברודווי בניו יורק והפך לבמאי קולנוע מצליח שביים קרוב ל-40 סרטים, שקיבלו בסך הכל יותר מ-40 מועמדויות לאוסקר. סרטו הראשון היה "12 המושבעים", עיבוד קולנועי בכיכובו של הנרי פונדה לקלאסיקת התיאטרון של רג'ינלד רוז. הסרט, שיצא ב-1957, זכה לשבחים ולשלוש מועמדויות לאוסקר, בהן לסרט הטוב ביותר ובקטגוריית הבימוי. לומט שיתף פעולה עם פונדה גם בסרטו הבא, "Stage Struck", ומאז כיכבו ביצירותיו שמות גדולים כמו סופיה לורן, מרלון ברנדו, ג'יימס מייסון, ונסה רדגרייב, שון קונרי, עומר שריף, אל פאצ'ינו, פול ניומן, ריבר פינקס ועוד.
אל תפספס
בתחילת שנות ה-70 היה לומט אחראי לכמה קלאסיקות, ביניהן "סרפיקו" (בכיכובו של אל פצ'ינו) ו"רצח באוריינט אקספרס", אך היה זה "אחר צהריים של פורענות" מ-1975 (שוב, עם פצ'ינו) שהביא לו מועמדות נוספת לאוסקר בקטיגוריית הבימוי. הסרט, המביא את סיפורו האמיתי של שוד בנק שבוצע בברוקלין ב-1972, היה מועמד לשישה פרסי אוסקר, וקיבל את הפרס על התסריט המעובד הטוב ביותר.
כעבור שנה, חזר לומט לטקס כשסרטו, "רשת שידור", היה מועמד לשישה פרסים מטעם האקדמיה. מדובר באחת מיצירותיו הידועות ביותר של לומט, המגוללת את סיפורו של שדרן טלוויזיה שמנסה להחיות את הקריירה הדועכת שלו באמצעות מחאה נגד מה שהוא תופס כצביעות של החברה האמריקאית. הסרט, בכיכובם של וויליאם הולדן, פיטר פינץ', פיי דאנאווי ורוברט דובאל, גרף ארבעה פרסים, בהם פרסים לשחקן והשחקנית הראשיים ולשחקנית המשנה, ביאטריס סטרייט.
אל תפספס
בין סרטיו הנוספים של לומט ניתן למנות את "משפטו של ג'קי די", "אקווס", "נסיך העיר", "פסק דין", עם פול ניומן, "אהבה במלכוד", "גלוריה" , "החקירה" ו"המשכונאי", שהיה אחד הסרטים האמריקאים הראשונים שעסקו בזיכרון השואה.
לומט עצמו מעולם לא זכה באוסקר אישי על אף אחד מסרטיו, למרות שהיה מועמד ארבע פעמים לפרס הבמאי הטוב ביותר (בנוף ל-"12 המושבעים" ו-"אחר צהריים של פורענות", גם "רשת שידור" ו-"פסק דין" ב-1982). עם זאת, האקדמיה הוקירה את הישגיו הרבים והעניקה לו אוסקר של כבוד בשנת 2005. על כך הגיב בראיון לניו יורק טיימס בשנת 2007: "רציתי אחד, לעזאזל. והרגשתי שמגיע לי אחד".
לומט כתב פעם כי "בעוד שמטרתם של כל הסרטים היא לבדר, סוג הקולנוע בו אני מאמין הולך צעד אחד מעבר. הוא מכריח את הצופה לבחון פן כזה או אחר של מצפונו. הוא מגרה את המחשבה וממריץ את מיצי המח".
אך באותו ראיון לניו יורק טיימס, גם אמר: "אני לא מאמין שהאמנות יכולה לשנות משהו. אני חושב שאנחנו בעיקר הולכים אחרי המחנה. אנחנו לא מקדימים בכלום". וכשנשאל מדוע בכל זאת בחר לעשות סרטים, השיב: "אני עושה זאת כי אני אוהב את זה. וזו דרך נפלאה לבלות בה את חייך".