אנדרה באזן, תיאורטיקן ופילוסוף הקולנוע הצרפתי, המשיל את תהליך הבניית הדימוי במוחו של הצופה שנדרש לקפוץ מדימוי אחד למשנהו, לאדם הקופץ בין חלוקי נחל כדי לחצות נהר. גם TV on The Radio (להלן טי.וי) הרגילו את מאזיניהם לקפוץ איתם משיר אחד לבא אחריו, ומאלבום אחד למשנהו כדי לעקוב ולהבין, לא בלי מאמץ והתנשפות, את המסע המוזיקלי המרתק שלהם.
היצירה של טי.וי היא נהר מוזיקלי נחשולי ואימתני, שמעטים הצליחו לחצות אותו ולהשאיר אחריהם קריירה בחיים. הם, לעומת זאת, עשו את זה לעתים קרובות, אפילו באלבום אחד. לאורך כל הריליסים שלהם בעשור האחרון הם הקפידו לשים את האמנות שלהם בחזית ולצאת מהמהמורה הקלאסית הזאת הניגוד בין מצח גבוה לבין ריח נעלי אולסטאר כשידם על העליונה. הם התקדמו, התפתחו, השילו מעצמם קילוגרמים מיותרים ועדיין שמרו את הפוקוס על יומרה, חידוש ושמחת ההיתוך הז'אנרי.
ואז הם הוציאו את "Dear Science", האלבום האחרון שלהם, מאסטרפיס ברמת האלבום ההוא של רדיוהד (הכוונה ל-"OK Computer", למקרה שתהיתם), רק עשור אחריו. "Science" הגיע גם הוא לאחר אלבום מושלם, אבל היה בו משהו מיידי ונגיש, בדומה לאחרון של LCD סאונדסיסטם. הוא היה אלבום שלא היה ניתן להתנגד אליו אך הוא עשה זאת מבלי לאבד את הקצה. מעבר לקריצה אל רדיוהד באלבומים הדמואים שהוציאו ("OK Calculator"), נדמה כי כעת, עם הוצאת האלבום החדש שלהם, קללת ה-"OK Computer", אימת כל להקות האיכות, נוקשת בדלת הלופט המעוצב של החברה מברוקלין.
אל תפספס
טי.וי הם אמנות של הרכב. זה לא הפתיע אף אחד שאחרי כזו יצירה מונומנטלית כמו "Science", חברי הלהקה, בחורים חכמים, למדו מהניסיון של הלהקה ההיא והכריזו על הפסקה מהמפלצת המדהימה שהם יצרו. זה לקח להם קצת פחות משלוש שנים בערך וכמה פרויקטים צדדיים של חברי הקולקטיב עד שהוציאו עכשיו את "Nine Types of Light". זה הזמן הרב ביותר שעבר בין אלבום אולפן אחד למשנהו עבור הלהקה (שנתיים וחצי) אבל מה לעשות, קשה לברוח מהצל הענק שהאלבום ההוא מטיל עד היום על המוזיקה של טי וי. והקללה ממשיכה לעבוד ככל שהזמן בין ריליס לריליס גדל. היא הופכת למיתולוגית.
די בזהירות, אפשר לומר שהאלבום הזה הוא לא הפצצה המתקתקת והמדויקת, כזו שמגדירה יקומים מוזיקליים חדשים, שהיה קודמו. אין בו את הקפיצה הנחשונית שעברו חברי הלהקה עד אז מתקליט לתקליט. על פניו, נדמה כי "Nine" הוא האלבום הכי נינוח ש-TV עשו עד היום. לעזאזל, ברובו הוא אלבום שירי אהבה ולא המניפסטים הפילוסופים-מוזיקליים-מחאתיים מהחלל החיצון שהיו השירים הטובים שלהם עד עתה.
אם תטו אוזן, תוכלו אפילו לשמוע פריטת בנג'ו עצלה ב-"Killer Crane" ואין יותר נינוח מזה. אלא שספק גדול אם המילה "נינוח" מתיישבת על התבנית המוזיקלית של טי וי, ויחד עם רף ציפיות בלתי נתפס כמעט ההתרסקות היא כמעט ודאית. אנחנו אוהבים לראות את הגיבורים שלנו, דווקא את אלו שהלכו בדרך שלהם, חוזרים לדרך כל בשר ומתרסקים לנו מול העיניים.
אז זהו - שלא.
אל תפספס
לאחר כמה וכמה האזנות מתגלה כי דווקא המקום שעלול לבאס את התחת באלבום החדש הזה הוא עולם חדש, אמוציונלי ברובו, שהכנופיה הכי ארטית במוזיקה חושפת די באומץ בפנינו. ב-"Keep Your Heart", השילוב המנצח בין הקולות של קייפ מאלון וטונדה אדבימפה שוב חורץ גורלות, אך הפעם לא מדובר בליבה המדמם של אומה בהכחשה אלא בלב אוהב, לב שעוצר לרגע מפעימה ורק בשל כך שווה להיאבק עליו במלחמות אבודות מול האגו.
כן, טי וי הופכים לרומנטיקנים. אמנם קשה לשמור על האוסול הרדיקלי בשירים כאלו, אבל הם לא פושטי יד אמנותיים כפי שהאזנות ראשונות ל-"Killer Crane", השיר הכי נינוח שהוציאו אי פעם, עלולות רמוז. אלא שטי.וי פשוט חותכים לכיוון אחר, והמוניטין המפואר שלהם מאפשר להם לעשות ככל שעולה על רוחם.
אל תפספס
עשרת שירי האלבום מתיישרים בחלוקה קלאסית לשני צדדים: הצד המהורהר-רומנטי שפותח אותו והצד האפל, הטעון והמתרוצץ שמסתיים בשיר מטאל די נוראי. בניגוד לאלבומיהם עד עתה, טי.וי לא פותחים בנוגרה למצח אלא דווקא בלטיפה על הלחי. לעתים זה באצבעות משי כמו של "Killer Crane" ו-"You" ולעיתים בכאלו מחוספסות כמו ב-"Future Shock" הטורדני.
האלבום מתהפך בסינגל הראשון והשיר המיידי ביותר בו "Will Do". זה שיר שמזכיר מדוע טי.וי חופרים עמוק כשהם תרים אחרי הזהב שלהם, אבל הפעם, שוב ביחס למחצביהם הקודמים, זוהרו טיפה עומעם. בהשאלה משם האלבום, נדמה כי חברי טי.וי נמצאים בקצה הספקטרום, החלק התשיעי של האור. מטבע הדברים, החלק הזה הוא פחות מובחן ונוכח מהאמצע שיא הקריירה שלהם.
כעת הם משחררים משהו מהדחיסות המרתקת שהיתה בבסיס המוזיקה שלהם ועטים, מרחפים כמעט, על נושאי היומיום שעומדים בראש מעיניהם של בני שלושים ומשהו שכבר לא מקריבים את עצמם בכל שיר על מזבח המוזיקה, אלא פשוט עושים אותה, אבל לא לפני שעמדו רגע וחשבו על הקפיצה הבאה שלהם.
"Repetition" הוא השיר החשוב שמגדיר את האלבום הזה ומתכתב ישירות עם כל מה שמצפים מהלהקה הזו. בסופה של דעה, נחרצת או מהוססת כלפיהם וכלפי האלבום הזה, טי.וי הם אלו שהרוויחו את המוניטין שלהם ולא הבלוגרים וכתבי המוזיקה. הם יכולים לעשות איתו ככל העולה על רוחם והשיר הזה מעביר את זה היטב. טי.וי לא ממהרים להיעלם אל עבר חלקיקי אור אלמנטריים מבחינתם, אלא דווקא בוחרים לעמוד רגע ולבחון את עצמם בעיני עצמם, בצלילים.
"Forgotten" הוא עוד שיר רפלקסיבי על ההצלחה, בו קול הבי ג'יז של טונדה שוב מצהיב ומצליב את האפלה סביבו, אפלת קיץ בברלי הילס. הדו שיח בינו לבין מאלון דו שיח שהוא אחד מכלי הנשק המובהקים של טי.וי נותן פה עבודה, דבר שקשה לומר על הבאס והתופים לב לבו של "Science" שהפעם נותרו מאחור, מהדהדים ומתהדהדים.
אל תפספס
אז כן, זו לא היצירה המטלטלת שהתרגלנו לקבל כשיוצא אלבום חדש של טי.וי און דה רדיו. אך עדיין, כיחידה מוזיקלית עצמאית, מדובר באלבום חשוב למוזיקה וחשוב לא פחות גם לדיסקוגרפיה של להקה שדאגה לחצות שיאים של עצמה. לעתים מגיע הרגע שבו ההבנה של עצמך חשובה הרבה יותר מלהעביר את עצמך לשיא נוסף.
טי.וי בחרו באופציה המושכלת של לעצור רגע ולהבין משהו. המרחק שהם עברו בריצה מטורפת שהיא שלושת אלבומי האולפן הקודמים שלהם מאפשר להם את ההפוגה הזו. הם עומדים על חלוק נחל נוח וגדול דיו כדי לאפשר להם הפוגה לפני הקפיצה הבאה. ואם מתייחסים לאלבום הזה כאל הפוגה, הוא הופך להגיוני יותר, ולפיכך למחדש. ככה הם נשמעים כשהם עוצרים לשנייה. צריך להתרגל לשמוע אותם ולפענח אחרת את הדימוי המרתק שהוא המוזיקה של הלהקה הזו. נאמנות לאמנות. מה לעשות.