בתחילת הסרט "When You Are Strange" על הדורז, הקריין ג'וני דפ מסביר שהדבר המרכזי שאיחד את מהפכת הצעירים בארצות הברית היה ש"כל מי שמעל גיל 30 נחשב לאויב הציבור". המשפט הזה כה חד ומדויק, שקשה להאמין שהוא נאמר על הימים בהם התעצבו מי שנחשבים היום לדינוזאורים מיושנים, ואז היו אימת הממסד המדכא והשמרן. הגיוני יותר לראות במשפט הזה מאפיין של המאה ה-21, שבה המידע והסוכנים שמעבירים את המידע הם למעשה כיכר עיר עצומה ונטולת גבולות שבה כל ממזר, ועדיף ממזר וצעיר ככל האפשר, הוא מלך לשעתיים ולפעמים גם לשעה, כיכר עיר שבה לא מעט יוצרים גדולים וחשובים שעברו את גיל השלושים הם אויבי הציבור.
אבל לפול סיימון, אחד מאותם זקני שבט שפעם היו מאבות המהפכה, תמיד יש משהו חכם להגיד. גם באלבומים החלשים ביותר שלו, ומבין 11 אלבומי האולפן שהוציא עד היום לא היו הרבה כאלו, יש לאיש הזה את הטאץ' הזה שיוצרים אחרים צעירים או מבוגרים ממנו לא מסוגלים לשחזר. הנה, רגע לפני גיל 70 הוא מוציא את "So Beautiful or So What", אלבום אולפן מספר 12 וראשון מזה חמש שנים, וקשה להבין איך עברו חמש שנים מבלי ששמענו מה לאיש החכם הזה יש להגיד על החיים, המוות ובעיקר על בני אדם היצורים האלו שהוא מתעד למעלה מ-40 שנים.
פתאום, הקול הצלול תרתי משמע של סיימון שוב מצליח להיות חד וציני ("The Afterlife") או חולמני ורגיש ("Dazzling Blue") ומראה עד כמה הנוכחות של אמן ותיק, חכם ורגיש חשובה לא פחות ממה שכל ילד בן 21 יכול להגיד על החיים שלנו בשלושה אקורדים חיוניים וטעונים באנרגיות.
אל תפספס
חשוב לומר ש-"So Beautiful or So What" פחות טוב מאלבומו הקודם של סיימון, "Surprise". שם חבר אליו בריאן אינו וביחד יצרו השניים אלבום נפלא וחזק, ששילב את הנטייה של אינו להוצאת האוונגרד מהאמן עמו הוא עובד ואת הקלאסיקניות של סיימון לכדי אלבום שהיה קודם כל הפתעה, בדיוק כמו שמו.
לעומת "Surprise", אלבומו החדש של סיימון הוא הומאז' לימים היפים של "Still Crazy After All These Years", שכמו האלבום הנוכחי הופק על ידי פיל רמון, וכמובן לימי "Graceland" המיתולוגי. סיימון שב לאהבתו הגדולה, רוק קלאסי של גיטרות אקוסטיות, בלוז והפקה מצוחצחת לצד השפעות אפריקאיות ומוזיקת עולם אוורירית.
הפורמט המהודק של האלבום, 10 שירים ו-38 דקות, הופך את "So Beautiful or So What" למוצר שקל להאזין לו שוב ושוב ועל ידי כך להתעמק עוד ועוד בעולם המורכב שמצייר סיימון במילים פשוטות למדי. ניו יורק, הספקנות הדתית, אלוהים, פוליטיקה ואפילו ג'יי-זי (שמוזכר בשיר היפה באלבום, "Questions For Angels") נוכחים שם, באחד מהאלבומים היותר אוניברסליים של יוצר אולטרה אמריקאי, מהגדולים שהצמיחה המדינה בכל הזמנים.
אל תפספס
"So Beautiful or So What" מצטרף ליצירות האחרונות של ניל יאנג, טום פטי, ברוס ספרינגסטין ואפילו רוברט פלנט, שמצליחים בגיל השלישי להרים את המוג'ו של עולם הרוק בלי להזדקק לויאגרה. למעשה, רוב היוצרים מליגת העל שנבנתה בשנות ה-60 וה-70 - אלה שעדיין יוצרים מוזיקה מקורית ולא אלבומי קאברים - מצליחים להיות קול שכדאי להקשיב לו. לכן, גם החיפוש אחרי קולות חדשים הוא מוצדק והכרחי כי זהו הבסיס של השינוי שהרוק מבטיח להביא כבר 60 שנה, אבל כשאדם מבוגר וחכם מאותת שיש לו משהו להגיד כדאי לעצור ולהקשיב לו.
בשיר האחרון באלבום, סיימון אומר שהוא עומד לספר לילדיו סיפור לפני השינה ותוהה "האם יהיה לו סוף שמח? אולי כן, אולי לא". לשירים שלו לא תמיד יש סוף שמח או סוף עצוב, אבל התחושה שהיא שבסופם תמיד למדת משהו חדש, שזה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לבן אדם בעולם הזה.