איזבל הופר בראיון: "אני כמו עקרב"

יש שני דברים שמעבירים את איזבל הופר על דעתה – שאלות על הגיל שלה ואנשים שיושבים עם פופקורן בקולנוע. "זה כל כך וולגרי ומרעיש", היא אומרת בראיון לוואלה! תרבות, המתקיים לאחר מסיבת העיתונים שערכה במלון הילטון בתל אביב במסגרת ביקורה בישראל. "אני תמיד התייחסתי לקולנוע כסוג של חלום, שבו שקועים הן השחקנים והן הצופים, ואין דבר מרגיז יותר מאשר להקיץ מן החלום הזה בגלל רעשים של בליסה".

הופר כמובן לא טעמה מן הפופקורן הישראלי, אבל את הערב הראשון שלה בעיר, במוצאי שבת, היא ניצלה כדי לסעוד במסעדה תל אביבית בעלת שם, והדבר הותיר בה רושם חיובי על המדינה – "אוי, אכלנו כל כך טוב!", היא אומרת באותה תשוקה שבה רק צרפתים יכולים לדבר על מזון. "זו באמת היתה מסעדה ברמה גבוהה, ואמרו לי שיש כאן עוד כמה כאלה, אז סימן שאתם במצב שפיר".

זהו הביקור השלישי בישראל של הופר, השחקנית היחידה שקטפה פעמיים את הפרס הראשי בוונציה, היחידה שעשתה זאת גם בקאן ובאופן כללי אחת הכוכבות הגדולות של הקולנוע האירופאי בימינו. הפעם האחרונה שהדיווה הגדולה נחתה כאן היתה ב-1991, והנסיבות הפוליטיות נהיו מאז מורכבות בהרבה.

עם זאת, הופר שוללת את התהייה שמא היו לה ספקות אם לבוא לפה באותה קרירות שבה היא עונה גם על שאלות אחרות – "אף אחד לא ניסה לשכנע אותי לא להגיע, מה פתאום. כמובן שגם לא פחדתי לבוא. הרי אם הייתי מפחדת, לא הייתי כאן, הלא כך?"

במקרה זה, הופר הגיעה לישראל כדי לקדם את סרטה "קופקבנה", שינעל הערב (שני) את פסטיבל הקולנוע הצרפתי בסינמטק תל אביב, ויגיע לבתי הקולנוע המסחריים בסוף השבוע הקרוב. הופר משתפת בסרט זה פעולה עם בתה, לוליטה שאמה, שהגיעה עמה לארץ – השחקנית הוותיקה מגלמת אשה משוחררת, חסרת אחריות וכמעט היפית, והצאצאית הבלונדינית שלה מגלמת את בתה המיושבת בדעתה והמנוכרת.

מי שמכיר את גוף העבודה מרחיק הלכת וחסר הפשרות של הופר היה יכול לצפות כי בין שתי הדמויות תתפתח מערכת יחסים פסיכוטית שתוביל לגילוי עריות ותסתיים ברצח, אבל "קופקבנה" מתגלה דווקא כקומדיה במשקל נוצה, עם ביקורת חברתית אבל בלי שום ניצוץ אלימות פיזית או מילולית, גם לא מתחת לפני השטח. אז מה הוביל את האמא הרוחנית של רונית אלקבץ להתפשר על תפקיד שכזה?

"נכון שהסרט קליל למדי, אבל אני חושבת שבדמות שלי יש רבדים רבים, גם אפלים", אומרת הופר. "בכל פעם שתוהים לגבי הקשר בין האופי שלי כשחקנית והאופי של סרטיי אני נותנת כדוגמה את המשל המפורסם על הקרוקודיל שמתבקש לסחוב עקרב מצד אחד של הנהר לצד השני שלו, ואז העקרב עוקץ אותו. הוא יודע שהדבר יוביל לטביעה למוות של שניהם, אבל הוא פשוט לא יכול אחרת – הוא עקרב, והוא תמיד עוקץ, וגם אני כזו. גם כשאני עושה 'קומדיה קלילה', אני חייבת שיהיה בדמות משהו קשה. הרי בלי ניגודים, היא לא תהיה מעניינת".

"נכון, באופן כללי אני חושבת שלשחקניות לא צריך להיות קשה גם עם סצינות 'קשות', וזאת מפני שהן זוכות בסופה של העבודה לפורקן רגשי. הן נכנסות לתוך הדמות, מביאות אותה לאיזשהו מקום וזוכות בתגמול. בניגוד לכך, הצופים נותרים מרוחקים, והם צופים בחוסר ישע במה שקורה לדמות, בלי יכולת לקחת חלק בגורלה. זה באמת קשה".

"לא, זאת המציאות שהולכת ונהיית אלימה יותר מיום ליום, והקולנוע בסך הכל מראה את זה. בגלל זה אין לי בעיה לעשות סרטים אלימים. אנחנו לא בוראים את המציאות אלא רק משקפים אותה".

"העניין היה שהנקה יצר כאן מעין תרגיל אינטלקטואלי כדי לבחון את התגובות של הצופה לזוועות על המסך. בתוך התרגיל הזה, השחקנים היו אינסטרומנטליים בלבד, ובעצם לא היה לי שום סיכוי לפתח את הדמות ולהביע דרכה רגש, כי היא היתה בסך הכל כלי. זה הרתיע אותי, לא רציתי להיות פיון".

"אכן נוצר בינינו קשר חזק, ולמען האמת, למרות כל ההסתייגויות המוצדקות שהיו לי בזמנו, אפשר להגיד שאני מתחרטת על הסירוב להופיע ב'משחקי שעשוע'. כך או כך, ליחסים שלי עם הנקה לא היה משקל בהחלטה להעניק את הפרס ל'סרט לבן'. באופן אובייקטיבי, זו אולי העבודה הקולנועית הגדולה ביותר שנעשתה על אלימות – סרט שמצליח לחדור למקומות העמוקים והראשוניים ביותר שמהם היא צומחת".

"הו...שברול זה עולם ומלואו. אני חושבת שהיה לו גוף עבודה בסדר הגודל של בלזק. הוא יצר את 'הקומדיה האנושית' של הקולנוע. מכאן גם נובע המאפיין החזק ביותר שלו, האנושיות. מעל הכל, שברול היה אדם ויוצר הומני".

"אני לא מתביישת בכישלון הזה, כי הוא הפך כבר לחלק בלתי נפרד מהסיפור של הסרט, ואני כמובן גם לא מצרה על כך שהשתתפתי בו, כי מדובר ביצירת מופת. הסיבה לכישלון היתה שהבמאי מייקל צ'ימינו יצר כאן אנטי-מערבון ניאו-מרקסיסטי, ואמריקה לא היתה מסוגלת לקבל את זה. האמת היא שזה משהו שאף פעם לא הבנתי – איך ארצות הברית יכולה מצד אחד להכיל בתוכה כל כך הרבה ניגודים, ומצד אחר לא לקבל סרטים שמביעים דעות אחרות מן המקובל?"

"מאז שהייתי ילדה השאיפה שלי היתה להיות קוסמופוליטית ככל האפשר, ולעשות סרטים בכל מקום. ארצות הברית זה לא אידיאל נעלה, זאת בסך הכל עוד אופציה. עושים היום קולנוע נהדר בכל קצוות העולם, מאסיה ועד דרום אמריקה, וכמובן שגם בישראל".

לאחר סיום השיחה יורדת הופר אל לובי המלון, בדרכה לסעודת צהריים במסעדה תל אביבית אחרת, והאשה הזעירה גם כך נבלעת עוד יותר בתוך החלל העצום. מוזר לחשוב שמתוך הגוף הקטן והשברירי הזה נולדת על המסך הגדול פרסונה קולנועית כה עצומה ותצוגות משחק כה חזקות. קשה גם להאמין שאם אדם שאינו מזהה את הופר היה נכנס למלון ומבחין בה, הוא היה מעלה על הדעת כי היא זו שגילמה בעבר נשים שהטילו הרס וטרור על משפחות שלמות.

הממדים של הופר נראים קטנים עוד יותר יחסית לבתה התמירה, שכמעט ולא נפרדת ממנה. האם השחקנית הוותיקה בכלל מרוצה מכך שהצאצאית שלה בחרה ללכת בעקבותיה? "אין לי בעיה עם אף אחד שרוצה להיות שחקן, כל עוד שהוא עושה זאת מן הסיבות הנכונות", היא אומרת. "היום הרבה אנשים רוצים להפוך לשחקנים פשוט כדי להיות מפורסמים, וכמובן שזה דבר שלילי, גם להם וגם לקולנוע. במקרה של לוליטה, היא עושה את זה בגלל האמנות".

"נכון, בגלל שבשביל לשחק אתה צריך להתחבר לצד הנשי שלך, וזה משהו שמן הסתם לנשים קל יותר לעשות, אם כי בעיקרון זה אפשרי גם לגברים. לכן, אם אתה רוצה להיות שחקן ומסוגל למצוא את הצד הנשי שלך, מה טוב. אם לא, אז יש לך בעיה".