איזבל הופר בראיון: "אני כמו עקרב"

שום דבר לא מפחיד את איזבל הופר – לא אסונות כלכליים, לא אלימות פסיכוטית וגם לא ביקור בישראל. ראיון עם הדיווה הגדולה של הקולנוע האירופאי

יש שני דברים שמעבירים את איזבל הופר על דעתה – שאלות על הגיל שלה ואנשים שיושבים עם פופקורן בקולנוע. "זה כל כך וולגרי ומרעיש", היא אומרת בראיון לוואלה! תרבות, המתקיים לאחר מסיבת העיתונים שערכה במלון הילטון בתל אביב במסגרת ביקורה בישראל. "אני תמיד התייחסתי לקולנוע כסוג של חלום, שבו שקועים הן השחקנים והן הצופים, ואין דבר מרגיז יותר מאשר להקיץ מן החלום הזה בגלל רעשים של בליסה".

הופר כמובן לא טעמה מן הפופקורן הישראלי, אבל את הערב הראשון שלה בעיר, במוצאי שבת, היא ניצלה כדי לסעוד במסעדה תל אביבית בעלת שם, והדבר הותיר בה רושם חיובי על המדינה – "אוי, אכלנו כל כך טוב!", היא אומרת באותה תשוקה שבה רק צרפתים יכולים לדבר על מזון. "זו באמת היתה מסעדה ברמה גבוהה, ואמרו לי שיש כאן עוד כמה כאלה, אז סימן שאתם במצב שפיר".

זהו הביקור השלישי בישראל של הופר, השחקנית היחידה שקטפה פעמיים את הפרס הראשי בוונציה, היחידה שעשתה זאת גם בקאן ובאופן כללי אחת הכוכבות הגדולות של הקולנוע האירופאי בימינו. הפעם האחרונה שהדיווה הגדולה נחתה כאן היתה ב-1991, והנסיבות הפוליטיות נהיו מאז מורכבות בהרבה.

עם זאת, הופר שוללת את התהייה שמא היו לה ספקות אם לבוא לפה באותה קרירות שבה היא עונה גם על שאלות אחרות – "אף אחד לא ניסה לשכנע אותי לא להגיע, מה פתאום. כמובן שגם לא פחדתי לבוא. הרי אם הייתי מפחדת, לא הייתי כאן, הלא כך?"

עוד בוואלה! NEWS

השפים המובילים בישראל ילמדו אתכם לבשל - אצלכם בבית

בשיתוף Foody
לכתבה המלאה
"גם בקומדיה, אני חייבת שהדמות תהיה קצת אפלה". הופר ב"קופקבנה", לצד בתה, לוליטה שאמה (צילום: יח"צ)

במקרה זה, הופר הגיעה לישראל כדי לקדם את סרטה "קופקבנה", שינעל הערב (שני) את פסטיבל הקולנוע הצרפתי בסינמטק תל אביב, ויגיע לבתי הקולנוע המסחריים בסוף השבוע הקרוב. הופר משתפת בסרט זה פעולה עם בתה, לוליטה שאמה, שהגיעה עמה לארץ – השחקנית הוותיקה מגלמת אשה משוחררת, חסרת אחריות וכמעט היפית, והצאצאית הבלונדינית שלה מגלמת את בתה המיושבת בדעתה והמנוכרת.

מי שמכיר את גוף העבודה מרחיק הלכת וחסר הפשרות של הופר היה יכול לצפות כי בין שתי הדמויות תתפתח מערכת יחסים פסיכוטית שתוביל לגילוי עריות ותסתיים ברצח, אבל "קופקבנה" מתגלה דווקא כקומדיה במשקל נוצה, עם ביקורת חברתית אבל בלי שום ניצוץ אלימות פיזית או מילולית, גם לא מתחת לפני השטח. אז מה הוביל את האמא הרוחנית של רונית אלקבץ להתפשר על תפקיד שכזה?

"נכון שהסרט קליל למדי, אבל אני חושבת שבדמות שלי יש רבדים רבים, גם אפלים", אומרת הופר. "בכל פעם שתוהים לגבי הקשר בין האופי שלי כשחקנית והאופי של סרטיי אני נותנת כדוגמה את המשל המפורסם על הקרוקודיל שמתבקש לסחוב עקרב מצד אחד של הנהר לצד השני שלו, ואז העקרב עוקץ אותו. הוא יודע שהדבר יוביל לטביעה למוות של שניהם, אבל הוא פשוט לא יכול אחרת – הוא עקרב, והוא תמיד עוקץ, וגם אני כזו. גם כשאני עושה 'קומדיה קלילה', אני חייבת שיהיה בדמות משהו קשה. הרי בלי ניגודים, היא לא תהיה מעניינת".

"לצופים קשה, לא לשחקנים". הופר ב"קופקבנה" (צילום: יח"צ)

אם כבר מדברים על קושי, הרי שהדמויות שגילמת לאורך השנים החטיפו וחטפו כל מכה אפשרית, אבל אמרת שזה אף פעם לא היה קשה לך – זה היה קשה רק לצופים.

"נכון, באופן כללי אני חושבת שלשחקניות לא צריך להיות קשה גם עם סצינות 'קשות', וזאת מפני שהן זוכות בסופה של העבודה לפורקן רגשי. הן נכנסות לתוך הדמות, מביאות אותה לאיזשהו מקום וזוכות בתגמול. בניגוד לכך, הצופים נותרים מרוחקים, והם צופים בחוסר ישע במה שקורה לדמות, בלי יכולת לקחת חלק בגורלה. זה באמת קשה".

להוציא את "קופקבנה", דווקא נראה שעם הזמן את משחקת בסרטים קיצונים יותר ויותר. עכשיו למשל סיימת את צילומי "Captured" של בריאנט מנדוזה הפיליפיני, אחד הבמאים הברוטליים בימינו. זה את או שזה הקולנוע שנהיה אלים יותר?

"לא, זאת המציאות שהולכת ונהיית אלימה יותר מיום ליום, והקולנוע בסך הכל מראה את זה. בגלל זה אין לי בעיה לעשות סרטים אלימים. אנחנו לא בוראים את המציאות אלא רק משקפים אותה".

אבל בכל זאת יש לך קווים אדומים. ב-1997, למשל, לא הסכמת להופיע ב"משחקי שעשוע" של מיכאל הנקה.

"העניין היה שהנקה יצר כאן מעין תרגיל אינטלקטואלי כדי לבחון את התגובות של הצופה לזוועות על המסך. בתוך התרגיל הזה, השחקנים היו אינסטרומנטליים בלבד, ובעצם לא היה לי שום סיכוי לפתח את הדמות ולהביע דרכה רגש, כי היא היתה בסך הכל כלי. זה הרתיע אותי, לא רציתי להיות פיון".

"אמריקה לא מסוגלת לקבל סרטים שמביעים דעות שונות מן המקובל". הופר ב"שערי החופש", הכישלון הכלכלי המשמעותי בתולדות הוליווד (צילום מסך)

אבל הגורל בכל זאת הצליב בינך והנקה. שיחקת מאז ב"המורה לפסנתר" וב"שעת הזאב" שלו, וגם הענקת את דקל הזהב ל"סרט לבן" פרי עטו כשעמדת בראש חבר השופטים בפסטיבל קאן 2009.

"אכן נוצר בינינו קשר חזק, ולמען האמת, למרות כל ההסתייגויות המוצדקות שהיו לי בזמנו, אפשר להגיד שאני מתחרטת על הסירוב להופיע ב'משחקי שעשוע'. כך או כך, ליחסים שלי עם הנקה לא היה משקל בהחלטה להעניק את הפרס ל'סרט לבן'. באופן אובייקטיבי, זו אולי העבודה הקולנועית הגדולה ביותר שנעשתה על אלימות – סרט שמצליח לחדור למקומות העמוקים והראשוניים ביותר שמהם היא צומחת".

חוץ מהנקה, את מזוהה גם עם יצירתו של קלוד שברול עליו השלום. קצת יותר מחצי שנה לאחר מותו, מה הזיכרון הכי יקר שנשאר לך ממנו?

"הו...שברול זה עולם ומלואו. אני חושבת שהיה לו גוף עבודה בסדר הגודל של בלזק. הוא יצר את 'הקומדיה האנושית' של הקולנוע. מכאן גם נובע המאפיין החזק ביותר שלו, האנושיות. מעל הכל, שברול היה אדם ויוצר הומני".

חוץ משברול, הנקה ואחרים, עבדת גם עם יוצרים אמריקאים רבים, ובהם ווס אנדרסון ודיוויד או.ראסל. אבל יותר מכל, נרשמת בהיסטוריה של הוליווד כשותפה ל"שערי החופש", אולי האסון הכלכלי המשמעותי בהיסטוריה של התעשייה.

"אני לא מתביישת בכישלון הזה, כי הוא הפך כבר לחלק בלתי נפרד מהסיפור של הסרט, ואני כמובן גם לא מצרה על כך שהשתתפתי בו, כי מדובר ביצירת מופת. הסיבה לכישלון היתה שהבמאי מייקל צ'ימינו יצר כאן אנטי-מערבון ניאו-מרקסיסטי, ואמריקה לא היתה מסוגלת לקבל את זה. האמת היא שזה משהו שאף פעם לא הבנתי – איך ארצות הברית יכולה מצד אחד להכיל בתוכה כל כך הרבה ניגודים, ומצד אחר לא לקבל סרטים שמביעים דעות אחרות מן המקובל?"

את מעוניינת להמשיך לעשות סרטים בארצות הברית?

"מאז שהייתי ילדה השאיפה שלי היתה להיות קוסמופוליטית ככל האפשר, ולעשות סרטים בכל מקום. ארצות הברית זה לא אידיאל נעלה, זאת בסך הכל עוד אופציה. עושים היום קולנוע נהדר בכל קצוות העולם, מאסיה ועד דרום אמריקה, וכמובן שגם בישראל".

"לשחקניות קל יותר מאשר לשחקנים". הופר במהלך הביקור בישראל (צילום: יח"צ)

לאחר סיום השיחה יורדת הופר אל לובי המלון, בדרכה לסעודת צהריים במסעדה תל אביבית אחרת, והאשה הזעירה גם כך נבלעת עוד יותר בתוך החלל העצום. מוזר לחשוב שמתוך הגוף הקטן והשברירי הזה נולדת על המסך הגדול פרסונה קולנועית כה עצומה ותצוגות משחק כה חזקות. קשה גם להאמין שאם אדם שאינו מזהה את הופר היה נכנס למלון ומבחין בה, הוא היה מעלה על הדעת כי היא זו שגילמה בעבר נשים שהטילו הרס וטרור על משפחות שלמות.

הממדים של הופר נראים קטנים עוד יותר יחסית לבתה התמירה, שכמעט ולא נפרדת ממנה. האם השחקנית הוותיקה בכלל מרוצה מכך שהצאצאית שלה בחרה ללכת בעקבותיה? "אין לי בעיה עם אף אחד שרוצה להיות שחקן, כל עוד שהוא עושה זאת מן הסיבות הנכונות", היא אומרת. "היום הרבה אנשים רוצים להפוך לשחקנים פשוט כדי להיות מפורסמים, וכמובן שזה דבר שלילי, גם להם וגם לקולנוע. במקרה של לוליטה, היא עושה את זה בגלל האמנות".

בהתאם למשנה שלך, לכל הפחות יהיה לבתך קל יותר מאשר לעמיתיה הזכריים. הרי אמרת בעבר שלגברים קשה הרבה יותר לשחק מאשר לנשים.

"נכון, בגלל שבשביל לשחק אתה צריך להתחבר לצד הנשי שלך, וזה משהו שמן הסתם לנשים קל יותר לעשות, אם כי בעיקרון זה אפשרי גם לגברים. לכן, אם אתה רוצה להיות שחקן ומסוגל למצוא את הצד הנשי שלך, מה טוב. אם לא, אז יש לך בעיה".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully