שחיטת הארכיון: אחרי "התליין", סרטי שואה לא ייראו אותו דבר

כשתצפו הערב (שני) ב"התליין", סרטן של נטעלי בראון ואביגיל שפרבר, כדאי שתדעו מראש שלא מדובר בחוויית צפייה רגילה, כי הערב אתם עתידים לצפות בסרט שמהווה ציון דרך בעשייה הדוקומנטרית אודות השואה. הקומוניקט יספר לכם ש"התליין", מביא את סיפורו של שלום נגר, בן ה-75, מי שהיה התליין של אדולף אייכמן וכיום עובד כשוחט במשחטה קטנה בפאתי שוק השומרונים בחברון. זהו סיפורו של סוהר שאולץ לתלות את הצורר (בחירת המילה אינה מקרית) ולשאת על כתפיו מעמסה לאומית שעיצבה את חייו.

זה מה שיספר לכם הקומוניקט, וחלקו הראשון של הסרט אפילו ימלא אחר ההבטחה הזו. שלום נגר הוא דמות מחממת לב. קשיש תימני, אופטימי וירא שמיים, עם חוש הומור משגע, שעומד לכאורה כניגוד סטריאוטיפי מושלם לכל סרט שואה שהוא. בראון ושפרבר, שבהחלט מודעות להנחה המובלעת הזו אצל הצופה, עושות בה שימוש, ובכישרון רב.

לאורך חלקו הראשון של הסרט, מגולל נגר את זיכרונותיו וחוויותיו מהתקופה בה היה חלק מיחידת הסוהרים ששמרה על אייכמן (ושהורכבה כולה מבני עדות המזרח, כדי שלא יחדרו לשם קרובי משפחה שואפי נקם של הניצולים). הוא מספר כיצד לא רצה להיות זה שילחץ על הכפתור הגורלי, אך דווקא שמו שלו עלה בהגרלה (הגורל, או חסדי השמיים, הוא מוטיב חוזר לאורך הסרט), מתאר את הרגלי הניקיון הקפדניים של אייכמן ומגלה כיצד אילץ אותו מפקדו לטעום מהאוכל לפני שהוגש לאסיר כדי שיוודא שאינו מורעל. או כפי שהוא מסכם: אם תימני אחד ימות – לא נורא, אבל אייכמן – זו כבר פדיחה מסדר גודל בינלאומי.

אם הגעתם עד לכאן, אתם בטח אומרים לעצמכם: סרט שמתאר את סיפורו של משפט אייכמן מבעד לעיניו של התליין זה בהחלט מעניין. והעובדה שמדובר ביוצא עדות המזרח מוסיפה קורטוב של אמירה חברתית על ישראל השנייה וכו', אבל מכאן ועד להגדיר אותו כסרט כל כך חשוב? סרט מסמל תקופה? סרט שישנה את התפיסה הדוקומנטרית של סרטי השואה שעוד יעשו בעתיד? ובכן, כרגיל, מדבר בקונטקסט. ובפרשנות.

הסרט, כאמור, מורכב משלושה חלקים, והשניים האחרים מרחיבים את היריעה, והופכים אותו לסרט שמספר סיפור גדול הרבה יותר מאשר סיפורו של התליין שלום נגר. על מנת לא לקלקל את חוויית הצפייה, רק נאמר בהמשך הסרט הולך ונעשה פוליטי יותר, אלוהים עתיד להיכנס לתמונה, וגם מגילת אסתר; עמלק; הרב לוינגר וברוך גולדשטיין.

צפיתי ב"התליין" פעמיים. בפעם הראשונה, בפרטיות ביתי ובפעם השנייה בנוכחות קהל, ביום עיון במשכנות שאננים, שלאחריו התקיימה שיחה קצרה ביני לבין במאית הסרט, נטעלי בראון. בזמן ההקרנה ניתן היה לחתוך את האוויר באחד מסכיני השוחט של שלום נגר, הקהל צפה מהופנט בסרט שהלך והתחוור כמניפסט חכם, מתעתע, תובעני ומאתגר שעוסק בסוגיות העמוקות ביותר של היהדות כגזע, כלאום וכדת. אני עצמי חשתי שהסרט הולך וצולל למקומות העמוקים והאפלים ביותר בנפש היהודייה ההומייה שלי.

לפני כשבוע סערה הארץ בגלל השימוש שנעשה בשואה במערכון של "ארץ נהדרת". תחושת חוסר הנוחות נגרמה בעיקר בגלל שיוצרי המערכון לא התכוונו לעסוק בשואה ובלקחיה, הם רק השתמשו בה כדי לשלח חיצים כלפי אומת הריאליטי שהפכנו להיות. לעומתם, כשהחמישייה הקאמרית נגעו בשואה במערכוני המופת שלהם, הם עסקו בתופעות הקשורות סביב המסחור שלה, וניתן היה להבין את ההקשר ואת ההצדקה. במילים אחרות, מסתבר שלפעמים ניתן לעשות שימוש בשואה.

גם "התליין" עושה שימוש בשואה. שימוש חד ומהפך קרביים. יוצרות הסרט הבינו שמעבר לעובדות ההיסטוריות והנתונים, לפרשנות יש כוח רב. והרי בעתיד, בהנחה וגילויים נוספים אודות השואה כבר לא ייחשפו, כל שיוותר הוא הפרשנות, זווית הראיה האישית והלאומית, והבחירה איך לספר את הסיפור, ולא "מה" לספר שהרי ה"מה" כבר סופר.

כך, כשתצפו הערב ב"התליין", כדאי שתדעו שלא מדובר בסרט על העבר, זהו סרט שעוסק בהווה ומסמן את הדרך בה יפסעו סרטי השואה בעתיד.