פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      סחרור עצמי: המופע החדש של רנה שינפלד הוא התרפקות ילדותית על העבר

      יותר מש"הסילפידה" של רנה שינפלד הוא מופע מחול המשחזר בלט מהמאה ה-19, זו מחווה ריקה וילדותית של הכוריאוגרפית הוותיקה לעצמה. שיר חכם מפצחת אגוזים

      הפילוסוף האיטלקי ג'ורג'יו אגמבן כתב בספרו "Nudities" שבן הזמן הוא זה שדווקא מרגיש הכי רחוק מזמנו, שמנסה באובססיביות להבין אותו. הוא רחוק ממנו כי הוא סובל ממנו, הוא סובל ממנו כי הוא אוהב אותו. בן הזמן, לפי אגמבן, משתוקק לחדש אך מקדיש את חייו להווה. הוא מבקש לפוצץ אותו כדי לפנות דרך לעתיד אבל משתמש בעצמו כחומר הנפץ.

      בשבת האחרונה עלה בבכורה המופע החדש של הכוריאוגרפית רנה שינפלד, "הסילפידה", מחווה לבלט שנוצר בתחילת המאה ה-19. שינפלד חברה למלחין גיל שוחט כדי להרכיב ערב יצירות של שופן ששוחט ינגן בלייב על הבמה. אם נציב את שינפלד בשרשרת בני הזמן, והגיע הזמן להתחיל לעשות זאת עם כוריאוגרפים, שינפלד היא לא אחת מהם. היא לא מספיק רחוקה מזמנה כדי להביט בו נכוחה ולתת לנו את הטייק שלה עליו. מצד שני, היא גם לא חיה עמו בהתאמה, לא עושה את אותו מחול "יצרי" שעמו הפכו רקדני ישראל להיות מזוהים. שינפלד חיה בזמן אחר. היא נוסטלגית. לא סילפידה ולא שופן, שלא ימכרו לנו פה סיפורים אגדתיים. המחול שלה פשוט לא מתמודד עם הענקים האלה. הוא נשאר בגדר כמיהה נוסטלגית לנעורים, ובמסגרת כמיהה זו יש לדבר עליו.

      יש לכמיהה הזו של שינפלד כל מיני עדויות: ההשתעשעויות הילדותיות שלה על הבמה, המחוות שלה לטכניקות שלמדה בילדות (היצירה הזו היא מחווה ליצירה שרקדה כשהיתה בת 17) והעובדה הפשוטה שבגיל 70, היא עדיין עולה לבמה לצד רקדניה. העניין האחרון לא מעיד רק על חוסן פיזי (והוא ראוי לשבח על הגדרה מחדש של אורך חיי הרקדן), אלא גם על תפיסת עצמיות שמזכירה את גיל ההתבגרות, שיאה של תקופת עיצוב העצמי. שינפלד לא מוכנה להיפרד מהזרקור הזה, כאילו שהדבר משול למוות. וזה אכן משול למוות, אבל רק בגיל ההתבגרות - אז צריך את האני כדי לשרוד. באקט היצירתי הפרידה ממנו הכרחית כדי שהיצירה תוכל לעצב את האני שלה. שינפלד מעולם לא ביצעה את האקט הכירורגי הזה, וזו הסיבה שיצירותיה אילוסטרטיביות ופרסונליות כל כך, לא פותחות אף ספקטרום של משמעות מלבד זו של חייה שלה.

      מתוך המופע "הסילפידה" (יח"צ , גדי דגון)
      שינפלד הפכה לטייק המחולי על הסיפור היהודי גרמני של השואה.רנה שינפלד וגיל שוחט (צילום: גדי דגון)

      נעוריה של שינפלד התרחשו סביב מלחמת העולם השנייה. העולם נחלק אז לפינה באוש, הכוריאוגרפית הגרמנייה הגדולה, ולמושפעים ממנה. שינפלד ובאוש למדו יחד בג'וליארד, האקדמיה לאמנויות הבמה בניו יורק והיו מיודדות. לקראת סוף שנות ה-50' באוש הזמינה את שינפלד להופיע עם תיאטרון המחול וופרטל בניהולה וגם הציעה לה לנהל את בית הספר והלהקה של קורט יוס, אביה הרוחני, אבל שינפלד החליטה להשתקע בישראל.

      בזאת הפכה שינפלד להיסטוריה מהלכת: הטייק המחולי על הסיפור היהודי גרמני של השואה. באוש חזרה לגרמניה כדי לנסח את אחת התגובות החזקות על החברה הגרמנית, שינפלד חזרה לכאן כדי לחיות בצלה של אותה תגובה. היא יצרה מחול ממסדי, תומך וקונסטרוקטיבי, חינכה דורות של רקדנים, כוריאוגרפים, מורים ומנהלי להקות בארץ, התאימה עצמה לזמנה. היצירות שלה מעולם לא היו בנות זמנן. בשביל הסיכוי הקלוש להוציא מהן איזושהי משמעות, יש לדבר עליהן בהקשר שבו נולדו ושאותו מעולם לא עזבו - ההקשר הבאושי.

      ב"הסילפידה" שזורות רמיזות לשפה התנועתית של באוש - ידיים ארוכות ומשתלשלות, גוף חוטי וכבד ומבטי דיכאון שהפכו למבטי השתאות. גופה של שינפלד קליל, משחקי ומרחף, אבל כל העסק הזה מפורק לחלוטין מהעוקץ הבאושי, מהגוף שמרגיש את כוח הכובד, שנחבט ברצפה, ברהיטים ובאיברי מין אחרים. זהו גוף האשמה הגרמני, ושינפלד רוקנה אותו מהמטען הסימבולי וההיסטורי שלו, הנשק הבאושי פורק. זו התשובה הישראלית הרזה למלנכוליה הגרמנית, כפי שהמחול ממשיך לתת עד היום.

      מתוך המופע "הסילפידה" (יח"צ , גדי דגון)
      לא ברור למה להחיות את הגופה הזו. מתוך "הסילפידה" (צילום: גדי דגון)

      היצירה הזו היא גם החייאה של גופה. זה בסדר להחיות גופות, הבלט הקלאסי עושה זאת כבר שנים. יש גם המון טעם בכך - אפשר להביט על העבר באור אחר. אבל שינפלד לא הציגה כאן יצירת בלט קלאסי; היא הציגה יצירה נוסח איזדורה דנקן, פיגורת מחול מתחילת המאה ה-20 שהסגנון שלה לא נצחי כמו הבלט ולא ברור בדיוק למה להחיות אותו, מה היא עושה איתו, מה הוא עושה איתנו.

      אז נכון, יש מקום גם לאמנים כאלה - ממסדיים, מהמשטר ישן, בידוריים. הבעיה היא שבעולם המחול אין הרבה תשובות רדיקליות לכאן ועכשיו, ולכן היצירות האלה בולטות ומזמינות ביקורת, מספרן רב ומשמעו סמי הרדמה לקהל. ישראל היא היכן שמתבוססים בפצע ולא היכן שמביטים דרכו ולמפגש של שינפלד עם באוש בשנות ה-50 היה פוטנציאל חד פעמי לכתוב אחרת את ההיסטוריה, לפוצץ את תמונת המציאות ההגמונית שרק אז החלה להיבנות. אבל מחוות ריקות לעצמה, כמיהה ילדותית לעבר וחיים בחבלי לידה של מדינה הרחיקו אותה לנצח מהמשימה הזאת.

      יצירת אמנות - כפי שאמר הפילוסוף ז'יל דלז - היא אקט של התנגדות. היא לא משכפלת קודים קיימים אלא קוראת לחדשים, היא עצמה החדש. אפשר לאבחן את הקודים האלה, לקרוא להם בשם, להתנגד לשמות הישנים. זה מה שבאוש עשתה; וזה מה ששינפלד ואיתה רוב עולם המחול הישראלי לא עושים עד היום. אולי הם לא אוהבים מספיק את זמנם.