פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ריי מנזדק, קלידן הדורז: "אני כל כך מתגעגע לג'ים"

      לקראת בואו להופעה בישראל, מספר ריי מנזרק, הקלידן האגדי של הדורז, על הסיקסטיז ועל החרטות ומסביר למה הרוק של היום לא יטביע חותם על ההיסטוריה. ראיון

      ברגעים שריי מנזרק מרשה לעצמו להפוך נוסטלגי באמת, הקלידן האגדי של The Doors מחזיר את עצמו לווניס ביץ' שבקליפורניה. תדמיינו אותו שם, צעיר ויפה, יושב מול הגלים עם ג'ים מוריסון, רובי קריגר וג'ון דנסמור, רעבים בלי דולר על התחת, אבל הכל מסביב בוער: השמש, הנשים, התיאוריות הרוחניות החדשות שמגיעות מהמזרח והמערב, הסמים כמובן. כשמנזרק, בגיל 72, מנגן שוב את הליין של "Light My Fire", הוא חוזר לשם, לחוף המאושר.

      "הדבר שהכי עניין אותי אז היה השאלה מה הייתי לפני שנולדתי?", הוא מספר בשיחה עם וואלה! תרבות מביתו בלוס אנג'לס, לקראת הגעתו להופעה בישראל עם רובי קריגר, הגיטריסט של הדורז. "היינו מנסים להסביר אחד לשני מה אנחנו בעצם עושים על הכדור הזה, שיחות של שעות. היה לנו מסלול קבוע מווניס ביץ' עד למפרץ סנטה מוניקה, כשבדרך היינו נתקפים רעב ועוברים באותו דוכן המבורגרים וקונים המבורגר מסוג 'בייבי', הכי קטן שיש, כי זה כל מה שיכולנו – וזה כל מה שהיה צריך".

      הייתם כל כך צעירים ויפים, למה כל כך רציתם להבין מאיפה באתם?

      "כי זו היתה המשמעות של להיות צעיר בארצות הברית של אז, ימים של משבר ואובדן דרך שבה הניסיון להבין מהיכן באת היה המפתח לפתרון. הדורז בעיניי תמיד היו החיבור הכי מדהים בין רוחניות למוזיקה. על הבמה ג'ים מוריסון היה השמאן ואנחנו היינו הלהקה של השמאן וכולנו נכנסנו לטראנס עצום, לא ראינו כלום".

      זה פרדוקס – מצד אחד החופש המוחלט של הרוקנרול ומצד שני הכבדות האינסופית של משמעות החיים. לא נשברתם?

      "זו בדיוק הסיבה שהדורז היא להקה היסטורית: אנחנו היינו הראשונים להבין שאין סתירה בין הצדדים האלו ולהיפך – זו הדרך להשתחרר מהחסרונות שיש בכל צד. התשוקה לא פוסלת את המחשבה ובמוזיקה שלנו היתה תשוקה. היינו פלספנים ומצד שני שקענו בכאוס".

      להקת הדורז (GettyImages , Express)
      "היינו החיבור הכי מדהים בין רוחניות למוזיקה". הדורז (צילום: אימג'בנק Getty Images)

      הכאוס של מנזרק והחבורה אכן שינה את ההיסטוריה. שישה אלבומים ועשרות להיטים, שמנזרק חתום על רובם כאחד המלחינים וכמובן על גם על הליינים של קלידים שאיש לא ישכח, הפכו אותו ואת הלהקה לסמל מובהק של שנות ה-60 בארצות הברית, לתשובה של לוס אנג'לס למהומות שזרעו הביטלס והסטונז מאנגליה וגם לתגובה אגרסיבית לרכות ולהרמוניות של הביץ' בויז.

      בתוך כל החבורה הזו, מנזרק הוא קצת עוף מוזר: הוא יליד 1939 הארורה, שהוריו נמלטו מפולין באירופה הקורסת כדי לתת לילד הזדמנות בשיקגו. כשהתבגר, נחשף לאפשרויות המופלאות של עולם הקלידים והתאהב ברומן בין השחור-לבן שעל המקלדת הזו.

      "בשיקגו צמח הרוקנרול, אבל צריך לזכור שליטל ריצ'רד היה מנגן בקלידים וכשראית אותו, המוח שלך עף", הוא משחזר. "האיש היה מניאק גדול על הבמה. גם ג'רי לי לואיס היה בקלידים ופטס דומינו היה יודע לעשות ביד שמאל דברים שאיש לא יכול לשחזר. אני זוכר ששמעתי את הצלילים האלו וטסתי. כל כך הרבה לחנים של הדורז הושפעו מהרגעים האלו בילדות שלי בשיקגו".

      עם השנים נוצר איזשהו דימוי לדורז, בתור הלהקה של ג'ים מוריסון. בגלל הכריזמה שלו, בגלל הרב-גוניות. איך קיבלתם את זה?

      "בזמן אמת זו היתה שטות מוחלטת? אתה לא יכול להקשיב לג'ים מבלי להקשיב לי, לרובי ולג'ון? אתה יכול להקשיב לג'ים מבלי שאנגן בקלידים? לא ממש. יש בכלל "Light My Fire' מבלי שאתה שומע את אותי ואת רובי? מבחינת תהילה– יש לי מספיק. אני בסדר גמור".

      הרוקנרול של הדורז זוכה גם היום להרבה תהודה ברוק האמריקאי. אתה מקשיב לזה?

      "האמת שלא – אני בעיקר אוהב מוזיקה אלקטרונית היום, כמיקל בראדז ואפילו אינפקטד מאשרום שלכם, שעשו גרסה מצוינת ל-'Riders on The Storm'".

      הייתי בטוח שתגיד משהו על קינגז אוף ליאון.

      "אני לא יודע אם הם מחקים אותנו וגם אם כן – הדורז זורמים במחזור הדם של אמריקה. אין מוזיקה אמריקאית בלי הדורז ולכן טבעי שזה יישמע כאילו הם מחקים אותנו".

      בכנות, אתה חושב שיש לרוק בארצות הברית כיום איזשהו סיכוי להותיר חותם היסטורי כמו הדורז?

      "בכנות – לא".

      למה?

      "כי הם לא מסוגלים לשחרר את ארצות הברית מהטריפ הדתי שהיא שקועה בו. אנחנו, הדור שלנו, היה חלק מתנועה רחבה ששחררה את ארצות הברית מהתלות בכנסייה ופתחנו את דלתות המודעות. היום, ארצות הברית חזרה לטריפ שמרני, ומוזיקה שלא תשחרר אותה משם לא תיזכר".

      מצד שני, המהפכה שלכם, של שלום ואהבה, נכשלה.

      "שמת לב, הא? בטח מנקודת המבט של ישראלים זה נראה זוועה. בסופו של דבר, המטרות היו טובות. אהבה ושלום הם דבר שכל בני האדם רוצים, וגם הישראלים צריכים לזכור את זה. לא משנה מה אתה חושב על האויב, הוא לא משוגע לגמרי. גם הוא רוצה לחיות וזה כל מה שרצינו אז".

      ג'ים מוריסון מלהקת הדורז (AP)
      "שלחנו אותו לבירת ההירואין של העולם. מה עבר לנו בראש לעזאזל?" מוריסון (צילום: AP)

      ולצד כל החביבות וכתרי התהילה, יש את הכאב שלא מרפה ממנזרק, כאב שב-3 ביולי ימלאו לו 40 שנה, עת נמצא ג'ים מוריסון ללא רוח חיים בפריז. לפני כן, מנזרק מסביר שהוא מופיע עם שירי הדורז לא רק כדי לשמר את המורשת המוזיקלית שלו, אלא כדי לתקן את העוול שההיסטוריה עושה למוריסון, עוול שהוא מייחס בעיקר לסרט שביים אוליבר סטון עם ואל קילמר, שלדעתו מחריב ומעוות את דמותו של חברו הקרוב.

      "אני מתגעגע אליו כל כך", אומר מנזרק. "הוא היה חבר אמיתי, כזה שאפשר לסמוך עליו, וגם משורר, אינטלקטואל ברמה הגבוהה ביותר ובעיקר איש מצחיק. החיסרון היחיד שלו היה שלא היה מושלם ממנו להעביר ערב בבר, והוא ניצל את היכולות האלו עד תום".

      הזמן עשה טוב ורע לתדמית שלו. הוא הפך לכוכב הרוק האולטימטיבי, אבל גם זכור כאדם מאוד בעייתי.

      "זה לא הג'ים שאני הכרתי. ג'ים שאני הכרתי היה טוב לב ואדם שבקושי ידע להגיד 'לא' לאנשים ואולי אם היה יודע לעשות את זה, הוא היה עדיין איתנו. אני מאד כואב את מה שקרה לו, ולנו".

      יש משהו שאתה מתחרט עליו?

      "עודדנו אותו לנסוע לפריז, וזה משהו שאני לא מבין איך אנחנו, החברים שלו, הצלחנו לעשות. היום אני חושב לעצמי – חבורת מפגרים, אתה שולח את ג'ים מוריסון לבירת ההירואין של העולם. מה עבר לנו בראש לעזאזל?"

      ריי מנזרק עם רובי קריגר מלהקת הדורז (GettyImages)
      ""למה שיימאס לי לנגן את השירים שלנו?" מנזרק וקריגר (צילום: אימג'בנק Getty Images)

      החביבות של מנזרק כובשת. הוא קוהרנטי ורהוט, מצחיק ועונה בדיוק לדימוי של קשיש קליפורני חביב, אדם שראה הכל אבל לא חושב שהוא יודע הכל, גם אחרי מאות אלפי שעות ראיונות, כתיבת ביוגרפיה מפורסמת וכמובן התבעת החותם בהיסטוריה של המוזיקה. הוא מספר באגביות על התוכניות שלו ושל חבריו להפיק מהדורת מפוארת לציון 40 שנים לצאת "LA Women", אלבומה האחרון של הלהקה, שתכלול גם סרט תיעודי אודות עשיית האלבום ואולי, מי יודע, גם כמה קטעים נדירים. במקביל, הוא מספר על התשוקה הגדולה שלו לבקר בישראל ומסביר שהדורז לא הגיעו לכאן, "כי בכל פעם שחשבנו על זה, או על הופעות ביפן, עישנו יותר מדי מריחואנה ופשוט שכחנו מזה".

      כל אלו מצביעים על פתיחות כזו שמזכירה את ההבדל העצום בין כוכבי רוק – ומנזרק הוא כוכב רוק לכל דבר – מפעם לעומת אלה של היום, אותו פער שמאפשר לו לצאת לסיבוב הופעות עם גיטריסט הלהקה רובי קריגר, עם סולן שהוא ממש לא מוריסון, ועדיין לנגן את כל הלהיטים מבלי להתבלבל.

      "למה שיימאס לי לנגן את השירים האלו?", הוא תוהה. "למיילס דיוויס נמאס לנגן את 'Milestones'? לג'ון קולטריין לא היה כוח לנגן את 'Blue Train'? ניגנו אותם פעם אחר פעם. חוץ מזה, זה לא שאני מנגן את זה כל יום. אם הייתי מנגן את זה כל ערב הייתי משתגע, אבל מה רע בפעם בכמה זמן?"

      כשאתה שומע שיר של הדורז ברדיו, איך אתה מגיב?

      "אני אומר בואנ'ה, איזה קלידן מעולה יש ללהקה הזו".

      ריי מנזרק ורובי קריגר יופיעו ב-5 ביולי בהאנגר 11 תל אביב