פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      האביר דיק: מהו הסרט הכי טוב על פי פיליפ ק. דיק?

      כתביו של פיליפ ק.דיק היו בסיס לשלל עיבודים קולנועיים - מ"בלייד ראנר" ועד "דו"ח מיוחד". יציאת "נגד כל הסיכויים", האחרון שבהם, היא הזדמנות לבדוק מי היה הטוב מביניהם

      בילדותו, סבל פיליפ ק.דיק מהתקפי ורטיגו חוזרים ונשנים. שוב ושוב הוא מצא את עצמו שואל איפה הוא בכלל באותו רגע ואיך הגיע לשם, ובסופו של דבר זה הוביל אותו לתהיות כלליות יותר על מקומו בעולם. כדי לחקור את התהיות הללו, הוא התחיל לכתוב, והתוצאה היתה שורה ארוכה של יצירות שהיו להן עלילות שונות ומשונות, אבל תמיד עמדה בבסיסן אותה קושיה - כיצד משתלב האדם הקטן בתוכנית הגדולה של הבריאה.

      דיק, שנולד ב-1928, החל לעשות לעצמו שם כבר בתחילת שנות החמישים, אך באותה תקופה ז'אנר המדע בדיוני לא היה מפותח קולנועית. וכך, רק שלושה עשורים לאחר מכן החל המסך הגדול להשתמש בשירותיו של הסופר, וברגע שהסכר נפרץ, כבר אי אפשר היה להפסיק: כשם שליוצרים של סרטי אימה יש את סטיבן קינג ולבמאים של דרמות משפטיות יש את ג'ון גרישם, הכתבים של דיק הם התנ"ך של הקולנוענים הפועלים בגזרת המד"ב.

      "נגד כל הסיכויים", המבוסס על "The Adjustment Bureau", סיפור קצר פרי עטו של דיק, הוא הדוגמה האחרונה לכך, ויש בו מרבית מן המאפיינים של הסופר: גיבור רב כישורים ובכל זאת מעורר הזדהות הנמצא במנוסה, תחושת פרנויה כלפי השלטונות, חיפוש אחר זהות אישית וניסיון לעמוד על טיבה של המציאות.

      לגרסה הקולנועית הזו לכתביו של דיק, שמגיעה בסוף השבוע למסכי הקולנוע בישראל, קדמו שלל עיבודים ליצירות אחרות של הסופר. חלק עשו עוול למקור, חלק נכנסו לפנתיאון הקולנוע העתידני, ועתה זו הזדמנות לא רק להיזכר בהם אלא גם לדרג אותם מהגרוע ביותר למושלם.

      פצצה מתקתקת/סקרימרס

      בצד הצלחות הענק והכישלונות העצומים שנעשו על פי דיק, כתביו היו בסיס גם לשני סרטים זניחים למדי, שמעטים זוכרים אותם ועוד פחות מכך מקשרים אותם לסופר. הראשון היה "סקרימרס" (1995), שהשתמש בסיפורו של כוכב לכת, אי שם בעתיד, כדי ליצור ביקורת אלגורית על מנהגה העכשווי של ארצות הברית לחמש גורמים שבסופו של דבר יהפכו לאויבים שלה. כמיטב המסורת של דיק, הרעיון היה יפה, אבל במקרה זה הביצוע התגלה לא יותר מסרט פעולה סוג ב', והעובדה שהוא הופק בקנדה מעידה יותר מכל על טיבו.

      שבע שנים לאחר מכן הגיע "פצצה מתקתקת" (או "Impostor" בשמו התקין), והציג - שוב כמיטב המסורת של דיק - את סיפורו של אדם הנרדף בידי סוכנות ממשלתית בעולם החצוי בין חייזרים, בני אדם והשיבוטים שלהם. הפרויקט החל את דרכו כחלק מטרילוגיית סרטים קצרים על פי כתביו של הסופר, אבל התוכנית המקורית השתבשה. הדבר דרש מיוצרי "פצצה מתקתקת" להאריך אותו מחצי שעה לשעה וארבעים, ובהתאם לכך הסרט כולו מרגיש מאולץ, כפוי ואף תמוה.

      צ'ק פתוח/נקסט

      בניגוד לצמד הסרטים הקודמים, שני העיבודים הללו לכתביו של דיק דווקא גייסו ממון וכוכבים רבים, ובהתאם לכך גם טיפחו המון יומרות. אך התוצאה הסופית היתה קלוקלת, ולכן גם אם לא שכחו אותם, ודאי לא זכרו אותם לטובה.

      הראשון מבין השניים וגם הטוב מביניהם, לפחות באופן יחסי, הוא "צ'ק פתוח" (2003), שבו גילם בן אפלק מהנדס המאבד את זיכרונו לאחר סיומה של כל משימה, עד שהוא מחליט לצאת לגלות מה היתה השליחות האחרונה שלו. מותחן פעולה מסורבל זה נקטל בידי המבקרים והתרסק בקופות, מה שהוביל לסוף הקריירה ההוליוודית של יוצרו ההונג-קונגי, ג'ון וו, וגם לתחילת שבע השנים הרזות של אפלק.

      ארבע שנים לאחר מכן הגיע "נקסט", שבו גילם ניקולס קייג', קיסר הסרטים הקלוקלים, קוסם המסוגל לחזות את העתיד הקרוב. את הסרט ביים לי טמהורי, הבמאי הניו-זילנדי המוזר שהתחיל את הקריירה שלו בדרמה המשפחתית האלימה והאותנטית "איך נפלו גיבורים" וגמר אותה בזבלונים מסוג זה, ובין התסריט המקושקש והאקשן החלש מה שנחרת בזיכרון הציבורי הוא דווקא התספורת המשונה של קייג'. חסידיו של דיק יטענו בצדק כי הסיבה העיקרית לכישלון היתה ש"נקסט" פשוט עיוות לחלוטין את המקור, והוציא ממנו את התפל במקום את העיקר.

      סורק אפלה

      בניגוד מוחלט ל"נקסט", עיבוד זה מ-2006 הוא אולי הגרסה הקולנועית הנאמנה ביותר לכתביו של דיק. הפעם הסרט מבוסס על סיפורו של הסוכן הסמוי שבשלב מסוים כבר מתקשה להבין אם הוא איש חוק או ג'אנקי וסוחר סמים בעצמו.

      ריצ'רד לינקלייטר, הקולנוען האמריקאי שאוהב להתנסות בכל סוג עשייה אפשרי, הביא אל הבד את הסיפור הזה בעזרת רוטוסקופינג - בקצרה, טכניקה שבה מצלמים שחקנים בשר ודם ואז מעתיקים אותם על צלולויד כאנימציה. היכולת של טכניקה זו לחדור לתודעתו של הגיבור הפכה את "סורק אפלה" לחוויה מסחררת, ואף שהסרט לא הצליח מסחרית וגם לא הופץ בישראל, הוא היה במהרה לפולחן, בעיקר בקרב יודעי דבר. עם זאת, קשה להאמין שאפילו אחד מחסידיו ההיפסטרים קנה את המסר שלו בגנות השימוש בסמים.

      דו"ח מיוחד

      שובר הקופות הגדול ביותר על פי כתביו של דיק נעשה ב-2002 בידי סטיבן ספילברג בעוד אחד מהתקפי העתידנות שלו - שנה לאחר "אינטליגנציה מלאכותית", שהתבסס על בריאן אלדיס, ושלוש שנים לפני "מלחמת העולמות", שקיבל את השראתו מה. ג'. וולס. כמו בסרט ההוא, גם כאן כיכב טום קרוז, במקרה זה בתור שוטר הפועל בעולם עתידני שבו אפשר לחזות את הפשעים מראש וכך לתפוס את מבצעיהם לפני שיהיה מאוחר מדי.

      כרגיל אצל דיק, גם הפעם הגיבור הופך בשלב מסוים מרודף לנרדף, ובכך דומה "דו"ח מיוחד" לעיבודים האחרים ליצירותיו של הסופר. ההבדל הוא שספילברג בסך הכל השתמש בתבנית העלילתית הזו כדי לעסוק בנושא האהוב עליו, אבהות לא מתפקדת. הדבר הוסיף עומק רגשי לסרט, שהיה מרתק וסוחף גם כך, ולפחות יחסית לזמנו גם הציג כמה שטיקים טכנולוגיים חדשניים.

      זיכרון גורלי

      12 שנה לפני שסטיבן ספילברג עשה זאת, גם פול ורהובן לקח את הבסיס העלילתי והרעיוני של דיק כדי ליצור ממנו משהו לחלוטין משל עצמו. וכך, הבמאי ההולנדי השתמש בסיפור על האדם הממוצע (אלא מה) שיוצא לחופשה וירטואלית במאדים ואז מגלה שבאמת היה שם פעם, כדי להפוך אותו לעוד אחת מתצוגות התכלית הקולנועיות שלו.

      כרגיל אצל ורהובן, התקרובת הגאונית בהפוך על הפוך כללה אלימות גרפית מוקצנת בכוונה, הומור ופעולה בטעם רע, מיניות נלוזה, ביקורת פוליטית אנטי-פאשיסטית במסווה של בידור חסר יומרה וכיוצא בזה. הילדים שגדלו על הסרט לא ישכחו לעולם את דמותה של האשה משולשת-השדיים, וגם לא את הופעתה של שרון סטון, שנתיים לפני שפתחה רגליים ב"אינסטינקט בסיסי" של אותו במאי. את התפקיד הראשי גילם ארנולד שוורצנגר, שנה לפני שכיכב גם ב"שליחות קטלנית 2" והשלים את הרצף המוצלח בקריירה שלו.

      בלייד ראנר

      זה היה הסרט הראשון שהתבסס על כתביו של דיק, והוא גם היה חלוץ בתחומים אחרים - בין השאר, "בלייד ראנר" נרשם בדפי ההיסטוריה הקולנועית כאחד הראשונים שהשתמשו באסתטיקה פוסט-מודרניסטית, התיכו בין הפילם נואר למדע בדיוני, תהו מה הופך אותנו לבני אדם ומה מבדיל בין יצור אנושי ורובוט והזהירו מפני סכנות ההנדסה הגנטית, ההרס האקולוגי וההשתלטות התאגידית.

      בגלל כל אלה, "בלייד ראנר", בכל אחת מחמש הגרסאות המוכרות שלו, היה ונותר העיבוד הקולנועי הגדול והחשוב ביותר ליצירתו של דיק. ב-1982 הצופים שחזו בהריסון פורד רודף אחרי אנדרואידים (והופך לנרדף בעצמו, אלא מה) לא ממש הבינו מה רוצים מהם, אבל עם הזמן התייצב הסרט בצד "מטרופוליס" כיצירה הקולנועית העתידנית החשובה בכל הזמנים, וללא הפולחן ארוך-השנים שהתפתח סביבה, סביר להניח שהקולנוע לא היה מגלה עניין כה רב סביב דיק.

      אמנם הסופר הלך לעולמו בשנת יציאתו של "בלייד ראנר", אבל המשיכה של הוליווד כלפיו לא הסתיימה בהפקת "נגד כל הסיכויים". וכך, בין השאר נוכל לראות בקרוב עיבוד מחודש של "זיכרון גורלי", סרט של מישל גונדרי על פי הנובלה "Ubik" פרי עטו, וכפי שפול ג'יאמטי הבטיח במהלך ביקורו השנה בחיפה, אולי גם סרט ביוגרפי על חייו של דיק עצמו. הילד שסבל מסחרורות המשיך לפקפק בעולמו עד מותו, אבל עתה, הוא יכול להיות בטוח בדבר אחד כשהוא מביט בנו מן השמים - כולנו זקוקים לו כדי לדעת איפה אנחנו נמצאים.