פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      דיר השירים: "כל שירי ת.ס. אליוט" בתרגומו של אורי ברנשטיין - עוול

      מרוב אי דיוקים, "כל שירי ת.ס. אליוט" בתרגומו של אורי ברנשטיין עושה כזה עוול לגדול משוררי המאה ה-20 שכבר היה עדיף לא לפרסמו. יהודה ויזן ארץ שממה

      ת.ס. אליוט – אף על פי שלא כתב בשפתה של השירה, היינו, בעברית – הוא ככל הנראה גדול המשוררים במאה ה-20, ובעבור כותב שורות אלה, פשוט גדול המשוררים. את שורש ההסבר לתחושה העילאית שעולה בי בכל פעם שאני חוזר לכתביו, מצאתי בחיבורו הנודע של עזרא פאונד "כיצד לקרוא". שם, בניסוח מדויק, מסביר פאונד כי "ספרות גדולה, היא בפשטות, שפה הטעונה במשמעות עד לדרגה הגבוהה ביותר האפשרית".

      איני יכול להעלות בעיני רוחי דרך הולמת יותר לתאר את שירתו של אליוט מאשר לומר כי היא "שפה הטעונה במשמעות עד לדרגה הגבוהה ביותר האפשרית". ולפיכך, על-פי משוואתו של פאונד, היא בהכרח ספרות גדולה. גדולה כל כך, עד כי נדמה שאליוט מתקרב לא פעם בשיריו למה שאכנה "מיצוי המדיום".

      ביצירות כמו "ארץ השממה", "ארבעה קוורטטים", "שיר האהבה של ג' אלפרד פרופרוק", "סוויני אגוניסטס" וכו' אליוט מעלה את השיר לדרגה של סימפוניה סמנטית (ומוזיקלית לעילא). כל זאת תוך שהוא מצעיד את תקופתו אל מחוץ לתקופה הוויקטוריאנית, וכן אל מחוץ לסימבוליזם והנטורליזם של ייטס המיסטיקן, משדרג את הדגם המודרניסטי-אימג'יסטי ומשלב את ניחוח הדאדאיזם במידה מבוקרת. זאת בשעה שהוא מקדים בהרבה את המודרניזם המאוחר והמפורק על הסתעפויותיו (בקט המאוחר, לואיס זוקופסקי, צ'ארלס אולסון וכו'), את הרפטטיביו?ת של דור הביט ואת הדחיסות העמומה של תקופתנו (מג'ון ברימן וג'ון אשברי, דרך וולך והורביץ ועד לימינו אנו).

      הד.נ.א. שזורם בעורקינו

      בכל הנוגע לספרות העברית, הרי שהיא ואליוט חולקים היסטוריה משותפת וארוכה שידעה עליות (תרגומו המופתי של נח שטרן ל"ארץ השממה") ומורדות (הספר שלפנינו) לאין שעור. בתחילה, התקשה הקהל העברי לקבל את אליוט בשל אד אנטישמי קל ומוטל בספק העולה משירים אחדים שכתב. התופעה הגיעה לשיאים תמוהים שעה שאברהם רגלסון הזהיר ב-1951, בכתב העת של אברהם שלונסקי "אורלוגין", כי "אנשי שדה-מערכתו של אליוט אינם מסתירים את כוונתם לפלוט את היהודים מחיק הציביליזציה".

      אך עם זאת, ההתעלמות מאליוט על סעיף של אנטישמיות לא צלחה (עניין פאונד, לצערנו, עוד טרם נפתר), והפואטיקה שפיתח בעיקשות מתוך חיפוש והתנגדות עשתה דרכה לעברית והיתה לאחת מאבני הבניין העיקריות בגיבושה של פואטיקת דורהמדינה, כפי שזאת באה לכדי ביטוי אצל זך, אבידן, ברנשטיין (במיוחד במחזור "ערב עם סו"), פנקס, ויזלטיר, ואחרים (מן הראוי לכלול גם את יהודה עמיחי, שאמנם הושפע בעיקר מאודן, אך זה הושפע בעיקר מאליוט, וכן את אהרן שבתאי, בטרם נשבה באובייקטיביזם ובקונספטואליזם). אלו עסקו בקדחתנות בייבוא סיטוני, תועלתני וחלקי של הפואטיקה האנגלוסכסית של אליוט, פאונד ואודן תוך שהם מרדדים (להוציא את אבידן) את בירורו של המאבק הקיומי לכדי תיאורו של המאבק הקיומי.

      את סממניו של הייבוא האנגלוסכסי מציג היטב שמעון זנדבנק במאמרו "ת.ס. אליוט והשירה העברית" (מתוך "שתי בריכות ביער", 1976). הוא מדגים כיצד, למשל, מקצביו ותחבולותיו של אליוט אומצו לא פעם בידי נתן זך– שהוא, כאמור, אבי הנוסח השירי השליט של ימינו – ומכאן, שהד.נ.א האליוטי, או לכל הפחות של מוטציה אליוטית כלשהי, זורם בעורקי כולנו.

      כאוס מוקפד

      אינני יודע אם זאת שירתו רבת המשמעות של אליוט, הרטוריקה המושחזת והווירטואוזית של המשורר הקתולי חמור הסבר הזה או שמא הכיסופים לאב השירי שאליוט הוא בעבורי אשר מעוררים בי יותר מכל תחושת ירא?ה היאה לנער יהודי ורך, תלמיד חדר, הניצב לפני המלמד (החמוש בסרגל) ומצטמרר למשמע דברי תורה. או, במקרה של אליוט, למגע שלהבת האינטלקט.

      "I am no prophet – and here’s no great matter;
      I have seen the moment of my greatness flicker,
      And I have seen the eternal Footman hold my coat, and snicker,
      "And in short, I was afraid.

      אך זאת איננה רק שירה אינטלקטואלית ושכלתנית, כפי שמרבים לטעון כנגד אליוט. זאת היא שירת חוכמה. והמשורר הוא איש חכם שעושה שימוש חכם במילים, לא פחות ולא יותר. אליוט איננו המשורר הרומנטי הטיפוסי, "המקולל", המשוטט, הנביא וכו', אלא הוא מגלם, לטעמי (לצד דוד פרישמן) ובפשטות רבה ובחן, את הד??ג?ם האולטימטיבי לאיש הספרות. כזה שחי את הספרות מתוכה, שהיא אינה אתנחתא יצירתית בעבורו, כי אם דרך חיים ופרקטיקה של יומיום.

      אליוט היה איש עבודה, תלמיד של הספרות, שבוי של האסתטיקה, חוקר, עורך, מחזאי בחסד, מתרגם ומבקר – או כפי שכיניתי זאת בעבר: "Poeditor " (משורך) – שהאמין כי "אין זה נכון להפר כללים כל עוד אינך יודע כיצד לשמור אותם". אמונה זאת העמידה כמה מן השירים היותר חזקים שנכתבו, שירים העשויים כאוס מוקפד בהחלט.

      כשהמתרגם סולד מהמתורגם

      כאוס מוקפד פחות אנו מוצאים בספר שלפנינו: "כל שירי ת.ס. אליוט" בתרגום אורי ברנשטיין. ראשית, לא "כל". שנית, לא שירים. שלישית, לא אליוט.

      כבר בעמוד הראשון שכותרתו "הערות לתרגום", חוטא ברנשטיין לרבים וטובים, אם במזיד ואם מתוך בורות, שעה שהוא מתהדר כי כאן מופיעים לראשונה בעברית התרגומים לשירים ידועים כמו: "רביעי של אפר", "גרונטיון", "פרלודים", "השירים הבלתי מושלמים", "השירים המינוריים" והכורוסים מן המחזה "הסלע". תמוה בעיניי שאיש המתרגם את כל כתבי אליוט אינו מודע לכך כי כל היצירות הללו, שהוא עצמו מונה, תורגמו רובן ככולן בעבר לעברית, ואין זה התרגום הראשון שלהן.

      היתה זאת לאה גולדברג שתרגמה שיר מן השירים המינוריים, ושמעון זנדבנק שתרגם את "גרונטיון", דליה גלבר שתרגמה את "רביעי של אפר" ואת ה"פרלודים". נוית בראל תרגמה גם כן את ה"פרלודים", דן מירון פרסם בכתב העת "עכשיו" את תרגומו לכורוסים מן המחזה "הסלע"', ואפילו עבדכם הנאמן תרגם בעבר את "סוויני אגוניסטס" (הוצאת עכשיו, 2009), היצירה העיקרית ב"השירים הבלתי מושלמים", והרשימה נמשכת.

      מיד לאחר מכן, בפתח הדבר השדוף, מפליא ברנשטיין בסלידתו מן המשורר שבחר לתרגם, תוך שהוא מציג את הדתיות (העמוקה והקיומית) של אליוט, כלא יותר מפרימיטיביזם פשטני. בהמשך הוא מציין כי המבנה של "ארץ השממה" הוא "מסובך, מלומד ומיותר", כי היצירה נראית לו "מיושנת מעט", כי היא מסתמנת כ"התחמקות אינטלקטואלית" וכו'. את אליוט עצמו הוא בוחר לנתח על דרך הפסיכולוגיה, ולדעתו של ברנשטיין "אין בין שיריו ולו שיר אהבה אחד, שיר לר?ע או שיר אבל על מותו של קרוב... הוריו אינם נזכרים... אין דמות ממשית של איש זולתו בשירים... הוא מרוכז בעצמו בלבד" וכן הלאה.

      כך מפגין ברנשטיין, שוב, חוסר התמצאות משווע, הן בתפיסותיו הפואטיות של אליוט (שסלד מן הוידוי הביוגראפי) ולמרבה הפלא, הן בשיריו, העמוסים דמויות שאינן אליוט עצמו (ראה למשל דמותו של סוויני, על כל הופעותיה). וכמו לא די בכל אלו, טורח המתרגם לציין כי הוא בכלל מעדיף את ייטס על פני אליוט, ובכלל, דומה כי כל העניין נכפה עליו.

      מכת מוות

      מראש לא היתה לי ציפייה גדולה מתרגומו של ברנשטיין, וזאת לאחר שכבר השחית בעבר את ייטס ורמבו, ואחר כך התקרב ליעדו הנוכחי, שעה שתרגם את ז'ול לפורג (שהשפיע רבות על אליוט) תרגום מכאיב. ברנשטיין הוא מתרגם מסוגם של חנניה רייכמן, יוסף ליכטנבוים או אפילו אריה סתיו (למרות שכל אחד ואחד מהם בעייתי באופן המיוחד לו), שאצלם הכל נשמע אותו הדבר, כמו היו כל השירים שיר אחד, בן תו אחד הנחרז, על פי רוב, בדידקטיות מחרידה.

      יחד עם זאת ומעבר לטיב התרגומים – שכמה רגעים יפים ונדירים של הבלחות חצי-מוצלחות לא הוסיפו טעם להרחיב בנוגע אליהם – אף אני לא יכולתי לחזות את ריבוי השגיאות שתרגומו של ברנשטיין מכיל. להלן דוגמאות מספר: בשיר "סוויני בין הזמירים", המוטו של השיר, המובא מתוך "אגממנון", תורגם בידי ברנשטיין מן האנגלית, וכך "Mortal blow", כלומר "מכת מוות", הופכת בתרגומו של ברנשטיין ל"מכת אנו?ש". מיד לאחר מכן, באותו השיר ממש, נדמה כי ברנשטיין איננו מבחין בכך ששם הדמות Apeneck הוא בעצם צימוד של המילים ape (קוף) וneck- (צוואר), היינו "צוואר-קוף" (או צווארקוף). וכך, בלשונו של ברנשטיין, אנו זוכים לדמות מגוחכת בשם סוויני א?פ??נ?ק, ולא ל"סוויני צוואר-קוף", כראוי.

      סלידתו של ברנשטיין מן הדתי, בלא ספק פגעה ביכולתו כמתרגם, שעה שלאורך הספר כולו הוא מפספס בתרגום שוב ושוב את התייחסויותיו של אליוט למקורות, מה שמגיע לשיאו בשורה החותמת את "רביעי של אפר", בה אליוט מצטט הישר מתוך תהילים (פרק קב' פס' ב'), ואילו ברנשטיין, שאינו מבחין בלשון הקודש, בוחר לתרגמה שוב לעברית: במקום "ש??מ?ע?ה ת?פ?ל??ת?י ו?ש??ו?ע?ת?י א?ל?יך? ת?ב?וא" ככתוב בפסוק, אנו זוכים לנוסח פסבדו-קדוש שכזה: "ותני לזעקתי לבוא עדיך".

      טעויות כאלו ואחרות פזורות לאורך הספר כולו. גם המוטו של "סוויני אגוניסטס" השאול מ"נושאות הנסכים" שגוי, וגם ה"היפופוטם" עמוס באי דיוקים ובחוסר הבנה של השיר. גם השיר "A Cooking Egg" לא נותר בלא פגע, כשתורגם ל"ביצה מתבשלת" ולא ל"ביצה לבישול", כלומר, כזאת שאינה טרייה יותר. וגם ב"ארץ השממה" מניב התרגום שורות משונות כמו "עיר שלא באמת" ("עיר אי-ריאלית" אצל נח שטרן) עבור "unreal city" וכו'.

      שררה במקום שירה

      לכל אלו מצטרף נספח ההערות, שחרף הביבליוגרפיה הנרחבת שמובאת בסופו של הספר, ברור למדי כי מרבית ההערות שבו תורגמו כלאחר יד מתוך הספר הבסיסי "A Reader's Guide to T.S. Eliot" של ג'ורג' וויליאמסון, וגם זאת בצורה חלקית ומרושלת למדי. למשל, שמו של תאופיל גוטייה (Gautier) בצרפתית משתבש בתרגום הנבער לכדי "גוטייר".

      לא ברור לי מדוע בחרו בהוצאת הקיבוץ המאוחד להדפיס את תרגומיו של ברנשטיין, שעה שיכלו לכנס תרגומים נפלאים מאת נח שטרן, דוד אבידן, לאה גולדברג, אסתר כספי, יהודית קופנהגן, דן דאור ורבים אחרים. כמו כן, לא ברור לי מדוע, המפעל לתרגומי מופת בחר להעניק תמיכה לתרגומו של ברנשטיין, שעה שעיקר תכליתו של אותו מפעל הוא הדפסתם של תרגומי מופת ליצירות מופת. אני מניח שהתשובות לכך מצויות בעניינים שאינם מעניינה של השירה כי אם מעניינה של השררה.

      "כל שירי ת.ס. אליוט", תרגום: אורי ברנשטיין, 233 עמ' // הוצאת הקיבוץ המאוחד