פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הצעקה האחרונה? : "צעקה 4" - סרט אימה לא רלוונטי

      "צעקה 4" מנסה להתאים את סדרת האימה המצליחה של הניינטיז לדור האייפונים והפייסבוק, אבל בפועל, ייתכן והוא מיושן גם לעומת סרטים משנות התשעים. אבנר שביט מאחורי המסכה

      ווס קרייבן תמיד ידע להמציא את עצמו מחדש. הפעם הראשונה שבה נקלע למאבק על הרלוונטיות שלו היתה מאמצע שנות השמונים והלאה. באמריקה השמרנית של אז, כבר לא היה מקום לקולנוע האלים והמרדני שיצר עשור קודם לכן, עת הימם את המדינה ביצירות מופת קודרות וטעונות פוליטית בסדר הגודל של "הבית האחרון משמאל" ו"גבעות הפחד".

      בהתאם לכך, בעשור שחלף מאז "הסיוט ברחוב אלם" (1984) לא הוציא קרייבן תחת ידיו ולו סרט מוצלח אחד. ההנחה היתה שרייגן ובוש קברו לו את הקריירה, אבל אז הגיעה מהפכת המודעות העצמית הקולנועית של טרנטינו והרוח האופטימית הלאומית של קלינטון, והקולנוען הכין לכך תשובה כבר ב-1996.

      לתשובה זו קראו "צעקה", והיא היתה בו בזמן גם זוועתון נטו וגם מחווה לקלאסיקות של הסוגה ולחוקים שלה, גם זוועתון מצמרר באמת ובתמים וגם קומדיה אירונית ומשעשעת, כי הרי אם הכל זה בסך הכל סרט, ממה יש לפחד. "צעקה" היה בעצם ה"ספרות זולה" של האימה, וכתוצאה מכך קרייבן שב להיות יוצר רלוונטי, ואף זכה להפיק לסרטו המצליח שני המשכונים.

      אבל אז הגיעו שנות האלפיים, ומעגל האלימות שלתוכו נכנסה אמריקה הביא גם להתפתחויות בתעשיית האימה המקומית. הזוועתונים האמריקאים, ובהם עיבודים מוקצנים לסרטיו המוקדמים של קרייבן, נהיו ברוטליים מאי פעם. לפיכך, סדרת "צעקה" נראתה תמימה וענוגה מדי, והבמאי שוב נעלם. שלושת הסרטים שעשה מאז "צעקה 3" היו סתמיים, והיה ברור שכדי להימלט מתהום הנשייה יהיה עליו שוב למצוא כיוון חדש, או לכל הפחות חדש-ישן.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      טרחני כמו הדוד בליל הסדר. מתוך "צעקה 4"

      הכיוון הזה הוא גלגול עכשווי של "צעקה", שהבטיח לקחת בחשבון את השינויים שחלו בעשר השנים האחרונות בעולם האימה ובעולם בכלל. זה היה מספיק מסקרן כדי לזכות את קרייבן ביחסי ציבור שכמותם לא ידע מזמן, אבל האם הוא באמת הצליח להשתמש בפרק הרביעי בסדרת הזוועתונים כדי לשמור על רלוונטיות? ובכן, בסוף שבוע זה מגיע "צעקה 4" לאקרנים בארץ וברחבי תבל, ולמרבה הצער, מתברר כי התשובה שלילית.

      הסיבה לכך נעוצה כבר בנקודת המוצא העלילתית של הסרט. קרייבן והתסריטאי הקבוע של הסדרה, קווין וויליאמסון, בחרו לבסס את הסיפור על עימות בין דורות שונים של אותה משפחה.

      וכך, "צעקה 4" מתאר כיצד סידני (נב קמפבל), שהצליחה איכשהו לשרוד את הפרקים הקודמים, חוזרת לעיירת הולדתה כדי להשלים את מסע המכירות של רב-המכר שלה. במקום פוגשת סידני את בת-דודתה (אמה רוברטס) ואת חבר מרעיה חובבי הפייסבוק והיוטיוב, ומובן כי בואה מעורר דמות מסתורית עטוית מסכה לחסל אותם בזה אחר זה.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      מוכיח שהמדיום הוא לא תמיד המסר. מתוך "צעקה 4"

      בכל מפגש בין-דורי שכזה טמונה מלכודת טרחנות, וקרייבן אכן נופל בה. בהתאם לזאת, הצורה שבה הוא מביט ב"נוער של ימינו" צפויה, מעיקה וריקה לא פחות מהאופן שבו הדוד היאפי בשנות השלושים לחייו מגיע לארוחת ליל הסדר, ומבכה על כך שהאחיינים שלו מתעסקים כל היום עם האייפון במקום לשחק קצת ברחוב.

      יש שתי סיבות לעוצמת הטרחנות הזו. קודם כל, קרייבן מבטיח לעדכן את סדרת האימה ולבחון מה נולד מן ההתכה מן המבנה והכללים הבסיסיים שלה לרוח של ימינו. אך בפועל, לא זו בלבד שאינו צועד קדימה, אלא שהוא אפילו הולך אחורה.

      אחרי הכל, את כל מה שאומרים וויליאמסון וקרייבן על הדרך שבה משחיתה התקשורת את נפשם של הצעירים ועל מעגל ההרס הבלתי נגמר שיוצרת תרבות הסגידה לרוצחים סדרתיים, אמר "רוצחים מלידה" כבר ב-1994, שנתיים לפני עשיית הפרק הראשון בסדרת "צעקה", והוא גם עשה זאת בצורה אפקטיבית יותר. כתוצאה מכך, אף ש"צעקה 4" מנסה להיות ארסי, אין לביקורתיות שלו כל עוקץ, והוא די משמים.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      נראה כאילו מישהו מנסה לשלוח ליוטיוב משהו שצילם בטלפון חוגה. מתוך "צעקה 4"

      חמור מכך, בניסיון להוכיח את האקטואליות שלו מדגיש קרייבן יתר על המידה את חשיבותם של האייפונים וכל מיני אמצעי תקשורת מתקדמים אחרים בחייהם של גיבוריו בני הנוער. בעשותו כן, הוא מוכיח שהמדיום הוא לא תמיד המסר, וזאת מפני שהשילוב בעלילה של פיתוחים טכנולוגיים למיניהם בעצם אינו תורם דבר, ובסופו של דבר זה היה יכול להיות אותו סרט בדיוק גם אם היה מתרחש בעולם בלי אינטרנט.

      בנקודה זו, סובל "צעקה 4" מנחיתות בולטת לעומת סרטי אימה עכשוויים אחרים שבדקו מה השתנה בדרך שבה אנחנו קולטים את המציאות המחרידה שלפנינו. מדובר, למשל, ב"קלוברפילד" האמריקאי וב-"Rec" הספרדי, שהשתמשו לשם כך במצלמות יד תזזיתיות ובכך התאימו את עצמם בהצלחה לעידן הצילומים המיידים בפלאפון. לעומת זאת, קרייבן אינו מגלה כאן שום שאר רוח, ומביים את הפרק הרביעי בסדרה ממש כאילו היה הפרק הראשון בה. כתוצאה מכך, המוצר שלו נראה כאילו מישהו מנסה לשלוח ליוטיוב משהו שצילם בטלפון חוגה.

      אם לא די בכך שהפאנצ'ים של קרייבן חלשים, אז הוא גם חובט בהם שוב ושוב עד שבכלל לא נשאר מהם כלום. סדרת "צעקה" תמיד היתה מדושנת עונג, אבל כל עוד שהיתה לה סיבה להיות מרוצה מעצמה, זה לא הפריע. הצרה היא שהפעם הפגמים של הסרט חשופים מדי מלכתחילה. בגלל זה, הנטייה של הסרט לחזור על כל בדיחה פעמיים, למרוח תפניות עלילתיות ולזעוק בקול דברים שהיו עוברים גם בצורה מופשטת, הופכת אותו בשלב מסוים למייגע.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      תמיד נחמד לראות בחורות מעורטלות מתזזות במצוקה, אבל זה לא מספיק. מתוך "צעקה 4"

      אז נכון, קיימת הנאה נוסטלגית לא מבוטלת במפגש המחודש עם הרוצח עטוי המסיכה, ותמיד מהנה לראות צעירות טובות מראה מתזזות במצוקה, לעתים אף ללא פריטי לבוש מסוימים, ואמה רוברטס היא ללא ספק האלוהית שבנסיכות הוליווד. אך בסיכומו של דבר, "צעקה 4" בונה מתח בלי לממש אותו כהלכה, ולכן הוא לא מספק ואף מאכזב.

      על אף שנראה כי קרייבן לא נהנה במיוחד ליצור את הסרט הזה, דווח כי הוא כבר מכין שני המשכונים נוספים. אפשר לקבל את זה, מפני שהחליבה של סדרת "צעקה" היא ככל הנראה הדרך היחידה שנותרה לו להשיג תקציבים. אך אפשר גם לדרוש שבפעם הבאה ימצא הבמאי דרך משכנעת יותר להוכיח שהוא רלוונטי. אחרת, הניסיון שלו להמציא את עצמו מחדש ייראה לא פחות חסר תוחלת מן המאמצים של השמאל הישראלי לעשות זאת.