ג'נטלמן: גרג דולי והטוויילייט סינגרז היו במיטבם בהופעה בתל אביב

כשגרג דולי, סולן ה-Twilight Singers ואחד האנשים הכריזמטיים ביותר בעולם (בוודאי מבין המוזיקאים), הגיע לקניה ווסט, החיוך הממזרי שלו, זה שמחכה לראשון שיקלוט שחתיכת הנחתה עומדת להגיע, התפשט ממועדון רדינג 3 בנמל תל אביב ועד לחוף של בת ים. החיבה של דולי לקאברים היא לא דבר חדש, כמו גם היכולת שלו לחבר אותם לשירים של הטוויילייט סינגרז, אבל כשהוא הגיע ל-"All of the Lights", זה נשמע ונראה כמו משהו אחר לגמרי ממה שהקהל הישראלי ראה בפעמיים הקודמות שדולי ביקר פה. זה לאו דווקא היה עניין של טוב יותר או פחות, אלא של שינוי והתפתחות. גרג דולי ביצע כל כך הרבה טעויות בחיים שלו פעמיים. את הדברים הטובים הוא משנה כל הזמן.

הרגע הזה, שבו המנון הפרנויה של ווסט התחבר לבלדה הכי חזקה של דולי, "Candy Can Crawl", הוא מיקרוקוסמוס להופעה הנפלאה של הסינגרז אמש (שבת) בתל אביב, שכללה לא מעט רגעים כאלו, כל אחד מיוחד לכשעצמו: החיבור בין "All You Need Is Love" של הביטלס לצמד המנצח מאלבום הבכורה, "Love" ו-"Anne Mae", הדגיש את המתח הדק בשירים של דולי בין אהבה לטירוף; החיבור בין "Another Brick In The Wall Part 1" ל-"Never Seen No Devil" הראה כמה אהבה יש באיש הזה למוזיקה; וכך עשה גם החיבור בין טראש ברמה של "Cold As Ice" של פורינר ל-"Esta Noche" מהאלבום השני.

כמובן שגם השירים שדולי לא שדרג להם את הפתיחה באמצעות קאבר הרעידו את כל מי שמבין עד כמה מדובר בחבורת רוקרים בלתי רגילה. אלו מוזיקאים שמונעים כמעט ב-100 אחוז מהיצר בלבד ומהתשוקה לבטא אותו במילים גדולות, ובשילוב מפוצץ בין דיסטורשן חד וחזק, בס-תופים פריך כמו כנפיים שיצאו מהתנור וכינור מהסוג שהספקנו לשכוח בגלל הביזוי שנעשה לכלי הזה במיינסטרים הישראלי, בין הפופ הנקניקי למוזיקה הים-תיכונית.

הניסיון והסמיכות בין יציאת האלבום החדש לטור של הסינגרז, הביא את הלהקה כשהסשנים שלה עדיין טריים מצד אחד והניסיון המצטבר שלהם מחפה על החלודה הטבעית של טור, שעוד לא הגיע לשיא. כך, הרוויח הקהל הישראלי ביצוע באמת מהמם לשיר הופעה קלאסי כמו 'Teenage Wristband", כשהגרון של דולי מאוזן בדיוק של רוקח בין הצד הצרוד לצד שרוצה לעלות גבוה ככל האפשר. בכלל, האופן שבו הקול של דולי סחב כמעט שעתיים ושירים כמו "Bonnie Brae" או "Too Tough to Die" מרשים למדי.

אפשר אף לומר שדולי נראה טוב מבעבר – מעט רזה יותר, לא עישן על הבמה ואפילו לא הזדקק לכוס המשקה המוזרה שהיתה מונחת לצידו בהופעה הראשונה של הסינגרז בישראל, ב-2006. עם המיזוג האימתני והמוגזם במקום, שיערו של דולי אף התבדר ברוח כמו שלא התבדר מאז ימי סיאטל העליזים של אפגן וויגז והאלבום "ג'נטלמן" (לאיפה הם נעלמו מהסט ליסט?), מה שסיפק את התחושה שהוא אכן בתקופה טובה, כפי שהעיד בראיון שהעניק לא מזמן לוואלה! תרבות. לפי ההופעה שנתן, ניתן אפילו לקבוע שהוא בתקופה טובה מאד.

אבל מעבר לשמחה על מצבו האישי המשתפר, צפייה בגרג דולי והלהקה שלו היא עניין של השראה, מצרך נדיר בישראל ובוודאי לפני תקופת חגים. כמו שדולי לא שר את השירים שלו כאילו הוא פקיד במס הכנסה, כך גם מי שאוהב את המוזיקה הזו לא מקבל אותה כאילו היא עוד מוצר צריכה בצורת צלילים.

לכן אם יש סיבה אחת לראות את גרג דולי מופיע, זה כדי לראות איך אדם זר לחלוטין יכול לאהוב אותך עד הסוף רק כי הוא מסתכל לך ישר בעיניים. במקרה של דולי, מדובר באושר כפול: התענוג שבפגישה עם מוזיקאי גדול באמת והידיעה שבפעם הבאה הוא יצליח לעשות זאת שוב, אבל בצורה אחרת לגמרי.