רחל אמנו? האם רחל המשוררת היא באמת האם המייסדת של השירה העברית?

"רחל נתפסת, בצדק רב, כ'אם המייסדת' של השירה העברית המודרנית הנכתבת בידי נשים. באלפי השנים שחלפו בין שירת דבורה הנביאה לבין המאה העשרים, לא חוברה למעשה, שירה עברית בידי נשים". את הדברים האלה, המשקפים בדיוק רב, מהי ומיהי רחל המשוררת בעבור הקורא העברי הממוצע פרסמה ד"ר דנה אולמרט בפרויקט המינני "Jewish Women: A Comprehensive Historical Encyclopedia" ועתה, במלאת 80 שנים למותה של המשוררת, הגיע הזמן לעמוד על טיבם. ראשית, יש להסכים, אם כי באופן חלקי בלבד, עם קביעתה הראשונה של אולמרט: רחל אכן נתפסת כ"אם המייסדת", אך נשאלת השאלה האם באמת "בצדק רב"? ושנית, לגבי הטענה כי מאז ימי דבורה ועד למאה העשרים לא חוברה שירה עברית בידי נשים, הרי שמדובר באמירה שפשוט אינה נכונה.

אכן, היתה דבורה הנביאה ושירתה הנשגבת והיתה בת יפתח "שהלכה לתנות עם רעותיה על ההרים", אך היתה גם אשת דונש בן לברט (ר' אדונים הלוי, אבי משקל היתדות והתנועות בשירה העברית), שכבר במאה העשירית לספירה כתבה את השורות היפות: "ה?י?ז?כ?ו?ר י?ע?ל?ת ה?ח?ן י?ד?יד?ה? / ב??יו?ם פ??ירו?ד ו?ב?ז?רו?ע?ה? י?ח?יד?ה? / ו?ש??ם חו?ת?ם י?מ?ינו? ע?ל ש??מ?אל?ה? / ו?ב?ז?רו?עו? ה?ל?א ש??מ?ה צ?מ?יד?ה?". בהמשך ניתן לפגוש את רחל מורפורגו, נצר למשפחת לוצאטו הידועה, שחיברה, אי-שם במאה השמונה-עשרה, שירה עברית ומודרנית שכזאת: "מ?י ז?ה ו?מ?י הו?א ז?ה? / א?ם א?ת??ה ת??ח?ז?ה / או?תו? חו?ץ ל?ע?יר, / א?ז?י הו?א ב??ע?יר; / ו?א?ם הו?א ב??ע?יר, / ז?ק?ן ו?צ?ע?יר / כ??ל??ם י?כ?ב??דו?הו?; / ה?ג??ד נ?א ל?י מ?י ז?ה הו?א." (מתוך: 'חידה').

לצד מורפרגו היתה באותה המאה גם הפייטנית המרוקאית, הרבנית פריחא בת יוסף – מעין סאפפו עברית, ששורות אחדות שלה שנשתמרו יכולות לרמז על כוחה השירי: "פ?ע?מ?י ה?ר?ימ?ה, י?ה? מ?צ??יל?י, / א?ל?כ?ה א?ל א?ר?צ?י ב??טו?ב ט?ע?ם. // ר?ד?פ?נ?י או?י?ב ג?ו?י א?ו?יל?י, / ו?י?ג?ע?ר ב??י ב??קו?ל ר?ע?ם // ח?יש הו?ב?יל?נ?י א?ל ה?ר ג???ל?יל?י, / ו?ש?ל?ח ב??ם ע?ב?ר?ה ו?ז?ע?ם. // א?ר?א?ה ש?ם או?ר?ך?, א?כ?ב?ו?ש כ??ל?יל?י, / א?ז?י או?מ?ר: "א?מו?ת?ה ה?פ??ע?ם". יחד עם כל אלה, ניתן היה למנות עוד כמה וכמה שמות, ומי שירצה ימצא אותם, בין היתר, בספרו של א.מ. הברמן, "מפרי העט והעת" (1981), בפרק העוסק בשירה עברית שנכתבה בידי נשים בימי-קדם.

אך למען האמת, אין כל צורך להרחיק עד לימי קדם, שכן די להביט בסביבתה הקרובה של רחל ובתקופתה שלה. מעט מאמץ, והנה עולות לפנינו דמויות נכבדות כיוכבד בת-מרים ואלישבע, ולמעלה מהן, דמותה של אסתר ראב. כל השלוש החלו לפרסם, פחות או יותר, במקביל לרחל, ולפחות במקרה של ראב ובת-מרים, מדובר במשוררות ששירתן מורכבת בהרבה משירתה של "האם המייסדת".

ובכן, לאחר סילוקו של המכשול הביבליוגראפי וההיווכחות שלא רק אמהות רבות לה לשירה העברית הממזרית אלא גם כמה וכמה סבתות, ניתן לעבור לעסוק בעיקר והוא מעמדה השירי-פואטי של רחל. יש כאלו המבקשים להעמידה כא?ם של דבר מה, אך לו אכן היתה רחל אם של משהו, הרי מן הסתם היו צריכים להיות לדבר סימנים ממשים במציאות, כלומר צאצאים, בנים, בנות. איך תהיה אישה לאם בלא צאצאים? ורחל הלוא, ממש כבחייה כך גם במותה, לא הותירה יורשים וגם לא שביל, לא דרך, לא גלגול.

גם כאשר יונה וולך מתכתבת, כביכול, בשירה "יונתן" (א?נ?י ר?ץ ע?ל ה?ג??ש??ר ו?ה?י??ל?ד?ים א?ח?ר?י...) עם "יונתן" של רחל, אין בכך משום השפעה של ממש. השירים אינם דוברים את אותה השפה. רחל, כהרגלה בקודש, נשענת על הסיפור התנכ"י כנקודת מוצא, אמצע וסוף. היא משכתבת אותו ומתמללת אותו ("מ?ב??ע?ד ל?ד?ק מ?ר?ח?ק??ים – צ?ל?ם ע?נ?ג, / נ?ע?ר ר?ך? ב??ת?ל?ב??ש?ת-ה?ד?ר; / ל?ב-א?מו?נ?ים, ל?א נ?ט?ש? ר?ע? ב??צ??ר. / ו?ב?ק??ר?ב א?חו?ר ל?א נ?סו?ג.// ו?ע?ל?יך? ל?מו?ת יו?נ?ת?ן?... מ?ה ע?גו?ם/ נ?ת?יב א?ד?ם ב??עו?ל?ם ה?ז?ו?ע?ם!/ ע?ל כ??ל??נו? ב??מ?ח?יר ה?ח?י??ים ל?ש??ל??ם/ א?ת מ?ע?ט ה?ד??ב?ש? ה?ט??עו?ם."). המקור התנכ"י הוא הוא ליבת השיר (אגב, שירה של רחל "כבשת הרש" הוא דוגמא מובהקת אף יותר לשכתוב ותמלול הטקסט התנכ"י). לא כך הם הדברים בגרסת וולך, או בשירתה בכלל, החל בעיצוב וכלה במשמעויות. הכול מורכב יותר, צבעוני, חי, הכול יותר שירה. הפשטות של רחל, הפשטות הגסה, ספק אם יכולה להקנות לדבריה מעמד של שיר.

כחלק ניכר מבני דורה, גברים כנשים, גם רחל הסתמכה בעיקר על המסורת הרוסית (עם דגש מופרז על אנה אחמטובה במקרה שלה) ועל הצליל הסלאבי וחרוזיו ומשקליו הצורמים (אגב, חרף היותה מראשוני הכותבים בהברה ספרדית, נדמה כי רחל לא באמת סיפקה צורה שירית כי אם דווקא נענתה – אמת, באומץ רב – לתנודות הלשוניות של שעתה, שהוכתבו דווקא מחוץ לשירה). כל ניסיונותיה לחבור באופן כזה או אחר להוויה האירופית הקונטיננטלית עלו בתוהו.

על אף תרגומיה הנאים, הדקדאנס של ורלן לא דבק בה (אלא אם כן נתרגם דקדנס לקינה אינסופית של רחמים עצמיים בתמהיל של נטורליזם רומנטי). היינה רק הוסיף לה נוגות על נוגות, סנטימנט על סנטימנט. ואחמטובה שלחה גרורותיה אל תוך שירת המתרגמת, אלא שהפשטות שכה אופיינית למשוררת הרוסייה (שאף היא כשלעצמה מהווה דגם בלתי-משוכלל ומקרטע המעורר תהיות לגבי טיבו הממשי של תור הכסף הרוסי) הפכה בשירת רחל לחד-ממדיות גרידא.

לצד אלו ניתן למנות גם את רשימותיה הספרותיות (בין היתר על לואיג'י פירנדלו או לחילופין, על ש.שלום), שאינן בדיוק מופת של אינטלקט. יתכן כי יש בהן כדי ללמד אותנו מעט על האופק הצר והגולמי והגולמני שלה, וכן על העושר הרעיוני ועל כושר הביטוי המוטלים בספק של המשוררת שכבר כתבה בעצמה: "צר עולמי כעולם נמלה".

אין ספק כי לו נהגנו ברחל כבבת שווים, לו העמדנו את הטקסט שלה לצד טקסטים אחרים בני התקופה, החל בטשרניחובסקי וביאליק ועד ל"אימה גדולה וירח" של אורי צבי גרינברג הצעיר, היינו נוכחים מיד לדעת עד כמה פשטנית היא שירתה של גברת בלובשטיין. שעה שאירופה כולה געשה, שאסכולות מהפכניות ויומרניות קמו חדשות לבקרים ובחנו שוב ושוב את סיבולתה של השירה ואת גבולותיה, התבוססה לה רחל בארספואטיקה מן הסוג הנאיבי ביותר: "צ?ר?יחו?ת ש??צ??ר?ח?ת??י נו?א?ש??ת, כ?ו?א?ב?ת / ב??ש??עו?ת מ?צו?ק?ה ו?א?ב?ד?ן, / ה?יו? ל?מ?ח?ר?ז?ת מ?ל??ים מ?ל?ב??ב?ת, / ל?ס?פ?ר ש??יר?י ה?ל??ב?ן".

לאור אותה פשטות נאיבית, סמנטית כמו גם צורנית, קשה שלא לתהות כיצד בכל זאת זוכה רחל למעמד לו היא זוכה. ואכן, לעיקר שימורה של המשוררת, דמותה ושירתה, יש שלושה גורמים עיקריים. האחד הוא הממסד הציוני, שהאדיר את רחל בלא כל קשר לאיכות שירתה וראה בה התגשמות של "היהודי החדש", עובד האדמה, המתיישב, ולבסוף קיבע אותה כחלק בלתי נפרד מתוכנית הלימודים בארץ ישראל. רחל עצמה, שהיתה מאנשי קבוצת דגניה, "אם הקבוצות והקיבוצים", עמדה, במהלך חייה, בקשר הדוק עם כמה וכמה מראשי התנועה הציונית (מברל כצנלסון וא.ד. גורדון ועד לשז"ר), ומותה ממחלת השחפת, כדרכו של מתיישב אמיתי, רק סייע בסופו של דבר לליטוש המיתוס המושלם עבור התועמלנים.

הגורם השני ספון בין רגליה של המשוררת: היא היתה אישה. ומתוקף הווגינאליות הזאת בלבד, זכתה לאהדתן העיוורת של נשים אחרות בממסד האקדמי – שעיקר קריאותיו הריקניות במשוררת, מתמקדות, איך לא, בנשיותה – ומחוצה לו.

ואילו הגורם השלישי שתרם אולי יותר מכל לפופולריזציה של רחל הוא ריבוי הלחנים להם זכתה שירתה. לחנים שנתאפשרו, לטעמו של כותב שורות אלה, אך ורק בשל אותם פשטנות ופאתוס ("עד זב דם") היאים לאופרת סבון שכה מאפיינים את שירתה.

שכן, המוזיקאים חילצו, מבלי דעת, את רוח הפזמון השורה על מרבית כתביה של רחל והתחקו אחר חרוזיה שכמו מגישים עצמם להלחנה. (אגב, אין זה מעט. רבים הם המוזיקאים של ימינו שמבקשים לחלץ בעיקר יוקרה תרבותית כשהם ניגשים לעבוד עם טקסט שירי, טקסט של משורר או משוררת – ראו מקרה ערן צור, רונה קינן, קובי אוז, אתי אנקרי או כל אחד מאותם מוזיקאים שנשבה בגל האופנתי האחרון של עיסוק בשירת ימי הביניים). אותו פזמון, אותו זמר נוגה, פשה בעם והפך במרוצת השנים את רחל – נעמי שמר המוקדמת – לנחלת הכלל.

נראה שדווקא רחל עצמה, בשונה ממרבית קוראיה ושיריה, לא היתה לחלוטין בלתי-רפלקסיבית. כך, למשל, במכתב מ-1931, היא כותבת: "שום סיכוי לעלובה שכמוני". למזלה, דברים לעיתים מתרחשים, גם כנגד כל הסיכויים – ושירה לעיתים שורדת, גם בלא כל קשר לטיבה.