מיצג החיים: הפיילוט של "המתחזים" הכניס קצת מציאות לריאליטי

    הפורמט של "המתחזים" ודאי ימצה עצמו מהר, אבל לפחות פרק הפיילוט, ששודר בערוץ 10, עבד היטב והכניס סופסוף קצת מציאות לריאליטי. פז חסדאי האח הגדול

    • המתחזים
    פז חסדאי

    התוכנית הבריטית "המתחזים" ("Faking It") היא תוכנית די חביבה, אבל לא מעבר לכך. הפורמט אמנם זכה להצלחה ברחבי העולם, אבל אחרי שקולטים את הפרנציפ הוא ממצה את עצמו די מהר. העיקרון הוא פשוט: בכל פרק איש מקצוע אמור להתחזות לבעל מקצוע אחר (שבדרך כלל מנוגד לו ורחוק ממנו), ובתוך חודש עליו לגלות בו מיומנות. הדוגמאות הזכורות הציגו הומו מוחצן שהפך לשומר סף במועדונים, מוסכניק קשוח שהפך לרקדנית דראג, ובקיצור, פערי תרבות שמובילים לעולמות מתנגשים ולמבחנים חברתיים (לא משהו ש"פיגמליון" לא דן בו כבר לפני מאה שנה בצורה ביקורתית ונוקבת יותר) ובעיקר לעוד ריאליטי כפוי ואלים.

    פרק מיוחד של הפורמט שודר אמש (ראשון) בערוץ 10, כשיגאל משינסקי, רקדן תל אביבי, ניסה להתחזות ללוחם מג"ב. מאחר שהגרסה הישראלית עוד לא הספיקה למצות את עצמה, בינתיים, לפחות בפרק הפיילוט, הגימיק מצליח לעבוד היטב. ההצלחה טמונה בסיפורו האישי של משינסקי והמשימה שהוצבה בפניו, שמגלמים חלק גדול מהקונפליקטים הישראליים הקלאסיים: המאבק בין הקצוות הפוליטיים, הפערים בין הבועה התל אביבית לשאר המדינה, וההשתמטות מצה"ל מול ההתגייסות הלאומית. וכשמדובר בהומו עדין נפש שפוגש במפקד מג"ב אתיופי קשוח, חגיגת הסטריאוטיפים מספקת פוטנציאל נפיץ. על הנייר היא נראית קלישאתית, אבל במציאות היא בהחלט ריאלית.

    עוד בוואלה!

    הישראלי הזה יהיה אלוף העולם במשחק שכולם מדברים עליו?

    לכתבה המלאה
    הומו עדין נפש שפוגש במג"בניק אתיופי קשוח - וחגיגת הסטריאוטיפים מתחילה. מתוך "המתחזים: רקדן על מדים" (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

    בדרך כלל הבעיה של "המתחזים" טמונה במציאות המבוימת, שמוקצנת עבור הדרמה הטלוויזיונית, אבל סיפורו של משינסקי הוא סיפורה האמיתי של מדינת ישראל. האירועים האלה קורים מדי יום. צעירים רכי נפש, שלא תמיד גדושים באידיאלים נשגבים, נאלצים להתגייס לצה"ל. בגדיו הצבעוניים של הרקדן מוחלפים במדי חאקי, שיערו הגולש מקוצץ באכזריות, וניתן להבחין כיצד העליצות (והעליזות) נלקחים ממנו בהלם בקו"ם מטלטל.

    עם הזמן משינסקי מגלה שהוא נדרש לא רק למשטר אימונים קפדני ושינוי של אורח החיים שלו, לא רק להפוך את צורת ההתנהגות שלו ואת סגנון הדיבור, אלא בעיקר לשנות את דרך המחשבה. "המטרה היא לחבר את יגאל ללוחם שבו", אומר המפקד האחראי, כשהוא יוצא מנקודת הנחה שבכל נפש ישראלית מסתתר לוחם בפוטנציה. "פה זה לא שינקין", הוא מזכיר לו שוב ושוב, ומראה כיצד הראייה הסטיגמטית היא צרה בשני צדי המתרס.

    כשמשינסקי נאלץ להתעמת עם חשודים במסגרת תפקידו, אנשי מג"ב דורשים ממנו סמכותיות, אסרטיביות ויכולת פיקודית. רק כך, לטענתם, הוא ייראה אמין. משינסקי מפרש את זה כדרישה לתוקפנות ואגרסיביות, וממחיש את פערי התפישה. הרקדן סבור שזו אלימות, המג"בניקים טוענים שזו דרך חיים. מבחינתו זה לא טבעי, מבחינתם זה בלתי נמנע. ניתן לחוש באיבה ובמתח בין שני הצעירים הישראלים, שמייצגים גישות כל כך שונות, אך בישראל ההזדהות עם שני הצדדים היא כורח הנסיבות. סוף סוף ניתן למצוא מציאות בריאליטי.

    בהמשך משינסקי נעזר במורה למשחק, שדורשת ממנו לשחרר את הכעס. הרקדן מכה בקיר, זורק כיסאות באלימות, ורק כשהוא עצבני וזועם הוא מצליח לגלם את התפקיד באמינות. נותר רק להצטער שאלה הן חלק מהדרישות הבסיסיות מחיילינו – להיות טעונים וכעוסים כדי לממש את ייעודם – אך שוב, זוהי המציאות. בסוף התהליך, שנמשך רק שלושה שבועות, גם הרקדן מותאם אליה, והופך למג"בניק לכל דבר ודבר. ניצחון קטן למשינסקי, ניצחון גדול לצה"ל. לא בטוח שזה ניצחון שמומלץ לחגוג.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully