והדפת פני זקן: האנשים שלא תרצו בסדר שלכם - חלק ד'

אנחנו אמנם מודעים לחשיבות תרומתה של ד"ר רות לשיח הציבורי אודות מיניות וחשים גאווה אישית על שורשיה הישראליים, אבל יש הבדל בין סבתא חביבה שממליצה לאונן בטלוויזיה לבין כזו שתדרוש לשים את התסכולים המיניים של כל אחד ממשתתפי הסדר על השולחן לצד הכרפס. אז, נכון, זה יכול להיות מצחיק לשמוע אותה מעניקה פרשנות פסיכואנליטית לקושיותיהם של ארבעת הבנים שבהם דיברה התורה, אבל הרי שום דבר לא יעצור בעדה מלעבור מיד אחר כך לניתוח הסיבות הנסתרות לרגזנותו של אביכם על כך שהקניידלך לא רכים מספיק ולסלידתה של אמכם מניסיונותיו הכושלים לבטא את גבריותו בזמן שהוא פורס את שוק הטלה. מה גם שברור לכם מי הבא בתור – אתם. אין מה לעשות – סבתות שששות להפגין את בקיאותן בסקס לעולם לא יעוררו תמונה מלבבת בראש, ובטוח לא אחת שתרצו לחלוק עם כל יתר בני המשפחה.

אפשר לומר ברצינות גמורה שעל אף שלא היה רוצח, אנס ואפילו לא אלכוהוליסט, איש אינו רוצה סבא כמו פרנק ברון, אביהם של ריימונד ורובי ב"כולם אוהבים את ריימונד". קור האימים שלו וההנאה המופגנת שהוא מפיק מכל חולשה של אדם אחר היא הדבר הכי קרוב לסדיזם סטייל סרטיו של מיכאל האנקה בגבולות של סדרה שאמורה להיות קומית. מדובר באדם שכישוריו העיקריים הם תיאבון אינסופי, אנוכיות והשפלת האנשים הקרובים לו. אמנם יש לברון נסיבות מקלות, כחייל במלחמת קוריאה והיותו בעלה של מארי, עוד סבתא מהגיהינום, אבל באמת – בכל פעם שסבא שלכם מתעקש לפצוח בקריירת הקומיקאי שמעולם לא היתה לו כדי שהסדר יעבור ב"נעימים", חישבו על פרנק ברון וייטב לכם.

מדיאה, הקשישה האפרו-אמריקאית עבת הבשר המככבת במחזותיו ובסרטיו השונים של טיילר פרי, היא אחד האייקונים הבולטים של התרבות השחורה העכשווית. אך איש מחסידיה הרבים של האלילה לא באמת היה רוצה לשים אותה בראש השולחן בארוחה משפחתית הרת גורל. כולנו יודעים שאם היא רק תקבל את ההזדמנות, מדיאה תסית את בנות המשפחה נגד בעליהן, תעלוב בכל מי שזז וגם לא תהסס לכבות על המסובים סיגריות בוערות או סתם להכות אותם. נכון, היצירות של טיילר פרי הן בסך הכל גלגולים אפרו-אמריקאים אוונגליסטיים עכשוויים לז'אנר סרטי הבורקס, ובכל זאת עדיף להרחיק את מדיאה ככל האפשר מן המסורת היהודית.

נכון, סבא שבקושי מסוגל לזוז וגם מפתח תלות מוגזמת בשירותיהם של צאצאיו זה לא דבר יוצא דופן, אבל במידה והוא דורש מבניו לספק לו דם של קורבנות חסרי ישע, זה כבר עלול להפוך את הנוכחות שלו למבוכה חברתית. חוץ מזה, אם לא די בכך שגפילטע פיש ומרור מגעילים גם כך, הרי שתצורתו האסתטית של גרנפה סוויר תוריד לכם את התיאבון עוד יותר, והעובדה שהוא חלש אפילו מכדי לדפוק בפטיש בעצמו תטיל עליכם עול מעיק לאורך הערב. בקצרה, עדיף כבר להשאיר אותו ביער ולנסוע לעשות את הסדר בצימר.

כינויו של שמעון מזרחי בפי אויביו הוא "הדון". ואכן, מזרחי משרה אווירת בעל בית היכן שהוא דורך, בוודאי בגבולות מדינת ישראל. אותה אווירה שמה את יחסו למכבי תל אביב, המועדון אותו הוא מנהל ביד רמה מזה ארבעה עשורים, על הגבול הדק שבין סבאות סימפטית לאובססיה חסרת אבחנה.

זה מתחיל בקוד הלבוש האבסולוטי – צהוב, ומי שיזכיר את הצבע שאין להזכיר את שמו יעוף מהירושה. זה ממשיך בסגנון הדיבור: לקוניות בטעם עורך דין לענייני תעבורה שמעניקה את התחושה שכל הזמן הזה דיברת בעצם עם רובוט. וזה נמשך באותה דורסנות מפורסמת ולסיום – פרס ישראל מטל ברודי.

אם זה לא מספיק, שמעון מזרחי הוא מסוג הסבים המקצועיים שנדמה ששום דבר לא ירצה אותו באמת. הרי לאיש לא נמאס אחרי 91,142 אליפויות, השפלת יריביו, חיסול הענף והדובדבן – כיפוף ידה של היורוליג בשביל יום שהוא בעצמו בחר להתעלם ממנו בסיבוב הקודם. במילים אחרות – אם יש סדר שלא נרצה להסב לשולחנו בערב החג, זהו הסדר שמזרחי יושב בראשו. די לנו לתמוה מרחוק לגבי הפתרון שמצא לצבעה המקולל של החזרת.