זאת לא המסיבה שלך: האנשים שלא תרצו בסדר שלכם - חלק אחרון

על אף היותו גרוטסקה מוחלטת, לכל אחד יש בניה בחיים שלו. ומפתיע מכך – כל אחד גם רוצה בניה בחיים שלו. נכון, הסטנדאפיסט הכושל שעורג לחברות הדוקה עם ג'רי ב"סיינפלד" הוא נודניק שלא ברא השטן, אדם עם אפס מודעות חברתית ועם עוד פחות כישרון כסטנדאפיסט. אבל בניה ממלא פונקציה מסוימת בחיים של ג'רי והיא האישור מחדש לכישרונו המקצועי כאדם מצחיק וכמובן – ליצור חברתי שמסוגל לזיין. לכן, בסופו של דבר, ג'רי לא באמת מסלק את בניה אל מחוץ לחייו אלא רק נהנה למחוץ אותו שוב ושוב, רק כדי להרגיש טוב עם עצמו. לכן, אורח כמו בניה בליל הסדר אולי יעלה לכם בדיונים מתישים סביב השאלה המכרעת "האם מרק נחשב לארוחה", אבל כשם שזה כנראה היה שווה גם לג'רי וגם לבניה, כך גם אתם תצאו מהערב הקשה הזה עם ביטחון עצמי מוגבר.

"התפוז המכני" כבר לימד אותנו שרצוי לא לפתוח את הדלת לצעירים לבושים לבן. אבל מה תעשו אם שני ילדים טובים ירושלים, כולל הגרביים הלבנות שיעידו על כך, יצלצלו בפעמון בליל הסדר ויבקשו ביצים? תשיבו את פניהם ריקם ותמנעו מהם להשלים את בישולי החג כהלכה? ובכן, כפי שלימדו אותנו פיטר ופול, גיבורי "משחקי שעשוע" של מיכאל האנקה, אם רוח החג תהתל בכם ותוביל אתכם להכניס את השניים פנימה, הם יהפכו את הארוחה לתצוגת תכלית של אלימות חסרת פשרות וסיבות, שתסתיים בריסוק כל הביצים מן המקרר ובמותם המשפיל של כל בני הבית. אם כך, פשוט שלחו אותם לשנורר מהשכנים, הרי גם ככה לא אכפת להם את מי הם הורגים.

יש כמה דברים מובנים מאליהם בסידורי ההזמנה לארוחת החג: ברור שתזמין את בני המשפחה הקרובים, ויש להניח גם שתיאות לארח את הקרובים הרחוקים יותר שלך במקרה שאין להם סידור אחר. המשתנה היחיד הוא כל אותם מכרים בודדים, שאתה יודע כי ארוחה אצלך היא הסיכוי היחיד שלהם להימלט מלבלות את הסדר באכילת מנה חמה מול תוכנית כלשהי בהנחיית דב אלבוים. אירוח חבר מסכן שכזה הוא מצווה, אך גמילות החסדים הזו גם תעלה לך ביוקר – כפי שהוכיחה מרי, הגיבורה האומללה של "עוד שנה" של מייק לי, יש סיבה מדוע אנשים חסרי חברים נהיו כאלה מלכתחילה, ואין שום סיבה שאתה תהיה זה שתצטרך לסבול אותם.

האורחים הכי מנג'סים הם אלו שמתייחסים למרחב הפרטי שלכם כאילו הוא שלהם – רומזים שהבית שלכם יכול היה להיות נוח יותר, פותחים את המקרר בטבעיות כאילו היה בופה חופשי רק כדי להתלונן על ההיצע הלא מספק, ונשארים בלי להבין רמזים עבים באשר למתי הגיע הזמן לעזוב בנימוס. "הכינה נחמה" המיתולוגית של מאיר שלו היא בדיוק כזו. חמודה חמודה, אבל הראש שלכם הוא בסך הכל הלונה פארק הפרטי שלה. אחרי שהאורח הכינתי יגרום לכם להתגרד בעצבנות, הוא עוד יכריז בזלזול כמו אותה נחמה – "נמאס, אני הולך לראות את העולם". ואנחנו אומרים – בלי טובות.

טוב, "אורח לא קרוי" זה לא בדיוק ההגדרה של איתן בן אליהו כי בכל זאת – אולפני החדשות בטלוויזיה נאבקו על שירותיו של הטייס המצודד, המשרה מצד אחד הילה של לוחם ומצד שני לוק של גבר שנשים מתות לשאול אותו בקריצה "אתה בא לפה הרבה". ועדיין, דמותו של מפקד חיל האוויר לשעבר כפאנליסט קבוע שיאמר בדיוק את מה שידעת דקה לפני כן מבלי שנדרשת לנוכחותו מדושנת העונג היא מסוג הדברים שכל יהודי מכיר בליל הסדר: תמיד ישנו האדם הזה שיסביר שאכן, צריך צה"ל חזק; ושנכון, נסראללה לא יוותר בקלות; ואמת, רק תהליך מדיני יציל את ישראל מקיפאון. אלו משפטים שכל ישראל ישראלי מסוגל לחתום עליהם ואין שום צורך בטייטל "אלוף במיל'" כדי שהם יישמעו רלוונטיים או נכונים יותר.

אלא שבן אליהו, לפחות עד לפני זמן לא רב, הפך לעוד חוליה בשרשרת הבלתי נלאית של הבנאליות בטלוויזיה הישראלית, זו שקובעת שבערוץ 24 תככב רק מוזיקה מזרחית ובערוץ 1 יפיקו משדר קדם אירוויזיון שלידו סדר הפסח שלכם ייראה כמו הופעה של ליידי גאגא. כולנו יודעים שמתישהו, האיש בעל השיער הכסוף והשפתיים המשורבבות יופיע על המרקע, יאמר את אותם משפטים שיכולתם לדקלם שעתיים לפני כן ועם הרבה הרוגים פחות, יילך לביתו ובוודאי יאמר לעצמו – "סחתן עליך, איתן, תראה כמה עם ישראל אוהב אותך". כל זאת, בעוד אנחנו, שבאמת ידענו שנשק גרעיני באירן הוא דבר לא טוב, ניאלץ לחזור למקום לו אנחנו ראויים – הטוקבקים.