סקסי מאדר-פאקר

במסגרת סדרת אן.אם.סי גולד, שמפריחה לשוק הוצאות מחודשות של תקליטים מקוריים מתוך ארכיון המאסטרים שלה, יוצא כעת אריך הנגן הראשון של סר צביקה פיק, "זוהי הדרך שלי". השנה היתה 1972, פיק היה בן 22 ואליל ברמות, ומאחוריו כבר ניצבה ההצלחה הענקית של המחזמר "שיער" בגירסתו העברית, שרק האמירה את ההייפ לקראת קריירת הסולו העתידית שלו. העתיד עמד בפתח.

ללא שום של צל ספק, הצביקון היה הסטאר האמיתי היחיד שהתהלך בפלסטין למעט ג'יזס. הסיבה לכך היא די פשוטה – הוא הבנאדם היחיד שהיה מחוק דיו בכדי ליטול על עצמו את התפקיד, והוא גם אמן באמת גדול, שהוציא את המיטב מסכום סגולותיו המאוד מרשימות. 11 שנים של הכשרה מוזיקלית, יכולת הלחנה מדהימה, קול נהדר, וכן, גם הלוק הנכון, הפכו את פיק, ובצדק, לדבר הכי מרטיב על השער של "להיטון". ובכל זאת, מה שמרשים כשמסתכלים אחורה על התנהלותו של צביקה באותה תקופה, הוא הידע המתקדם והמעורות שלו במתחרש בעולם המוזיקה. בשעה שרוב היוצרים הישראלים היו עסוקים בלאונן-על-לנון, צביק כבר היה חזק בסגול כהה ובלד זפלין. הרבה מאוד מאיכויות המגה-מלך שלו, כשהוא שורף את קדמת הבמה, מגיעות מאותו כיוון.

כמה מהפזמונים באלבומו הראשון ממש מוצלחים. כל אסופת השירים מהווה מסמך מרתק. פיק מרגש כמו תמיד, וההפקה והעיבודים שלו משדרים נועזות, שחרור וחדוות צעירים. שני שירים באלבום, "אנה אפנה" ו"יש לי חיים", לקוחים מהמחזמר "שיער", בתרגומו של אהוד "יש לי חן וקסם רב, סבתא" מנור. גם יהונתן גפן תרם כמה תמלילים, ביניהם "אין מדינה לאהבה" ההיסטרי. ואולם שני שירים הורסים אותי במיוחד: אלו הם הסינגל הראשון, "שני תפוחים" האלמותי, ו"זוהי הדרך שלי", שיר הנושא והדבר החזק ביותר באלבום (וגם אחת הפנינים הגדולות בקריירה של פיק לדעתי), שמתפקד כהמנון חופש לכל דבר, על פי מילים של מאיר ברקוביץ', בן 13 כששלח לצביקה את מחברת המילים.

טייקון ההוצאות המחודשות אילן בן שחר (פרס על מפעל חיים במיידי!) ואן.אם.סי עשו יפה מאוד בהוצאתו המחודשת של האלבום הזה. בן שחר אף הגדיל לעשות (כרגיל) בכך שהשקיע בחוברת הדיסק ואף הביא ציטוטים מגניבים מהעיתונות הכתובה שמתייחסת לתופעה (הדה בושס, עקבית בכל הנוגע לאלימות, כתבה כמובן כבר אז שהיא מרסנת את עצמה שלא לנפץ את התקליט). בכלל, כל הכבוד על זריקת הרטרו הזאת, אך ברצוני רק להסב את תשומת לבכם לכך שהעיצוב מעט כעור.