"על אלוהים ואנשים" הוא מין סרט אירופי אופייני שכזה. אתם הרי כבר יודעים מה זה אומר: סיפור קטן בעל השלכות חברתיות-מוסריות, סצנות הווי ארוכות שלא קורה בהן הרבה, תנועות מצלמה איטיות ומשחק משובח. במקרה הספציפי של "על אלוהים ואנשים" זה נראה ממש כאילו שאחרי כל סצנה שקורה בה משהו ממשי, הסרט לוקח מנוחה של עשר דקות עד שהוא עובר להתרחשות הבאה. למעשה, אם היו עורכים את כל הסצנות הדרמטיות מהסרט הזה לסרט קצר, היינו מקבלים יצירה מורטת עצבים ואפקטיבית באמת. אמנם עם קצת פחות חשיבות עצמית אבל יותר מהנה לצפייה.
כי בשורה התחתונה, למרות שאין שום דבר רע בסרטים איטיים ומהורהרים, לא בטוח שבמקרה של "על אלוהים ואנשים" הסגנון מיטיב עם הסרט. הבמאי והתסריטאי קסבייה בבואה לא עושה רושם של פילוסוף קולנועי מעמיק מדי, ורוב הזמן הנטייה של הסרט לאיטיות מוגברת נראית כהליכה בתלם של הסגנון הקולנועי האירופי המקובל ופחות כבחירה שנובעת מהחומרים שבהם הוא עוסק. במילים אחרות, אף על פי שהסרט זכה בסזאר הצרפתי וגם בפרס השני בחשיבותו בפסטיבל קאן, לא כדאי לפתח כלפיו ציפיות יותר מדי גבוהות. ועדיין, למרות אירופאיות היתר שעלולה להקשות על צופים שאינם מורגלים לסרטי פסטיבלים, יש ל"על אלוהים ואנשים" לא מעט נקודות זכות, שהופכות את הצפייה בו למתגמלת במידה.
הסרט מבוסס על סיפור אמיתי על שמונה נזירים צרפתים, שמתגוררים במנזר מבודד באלג'יר בשנות התשעים של המאה הקודמת. פריצתה של מלחמת אזרחים באזור ומקרי האלימות הרבים שבאים בעקבותיה מכניסים את הנזירים לדילמה לגבי המשך דרכם במדינה המוסלמית, כאשר ברור כי הבחירה להישאר תסכן את חייהם. למבר וילסון, שמוכר לצופים הישראליים מהסרטים המאוחרים של אלן רנה ומההמשכונים של "מטריקס", מגלם את כריסטיאן, מנהיג הנזירים האידיאליסט. מיכאל לונסדייל הוותיק, שהיה בין השאר אחד האויבים של ג'יימס בונד ב"מונרייקר" ונתן בעבר גם הופעה זכורה ב"מינכן" של שפילברג, מגלם את לוק, הרופא הזקן של המנזר.
הכוח העיקרי של הסרט הוא הצלחתו של בבואה ליצור על המסך מציאות אנושית ומשכנעת. אמנם אין בסרט דרמות גדולות, ולכן גם הדמויות נותרות בלתי מפוענחות במידה רבה, אבל יש משהו אמין וכובש בפשטותו בהווי של הנזירים, שפעולותיהם הן נטולות חשבונות ומבוססות על מחויבות ואחווה. האנשים האלה כובשים אותנו בנאיביות שלהם ובטוהר של מעשיהם, והאהדה המידית שלנו כלפיהם היא מה שגורם לסרט לעבוד. ניתן להניח שהסרט ידבר יותר לצופים הנוצריים היות שבשורה התחתונה מעשיהם של הנזירים הם תולדה של פרשנותם לתפקיד הדתי שלהם. לצופים ישראלים יהיה בוודאי קשה יותר להבין מה מניע קבוצה של אנשי דת להתנחל במדינה זרה ולדבוק במשימתם הלא לגמרי ברורה, למרות הסכנות המרחפות מעל לראש.