לאמריקאים יש את בראד פיט ואת אנג'לינה ג'ולי, ולצרפתים יש את גיום קאנה ומריון קוטיאר. היא ככל הנראה השחקנית הצרפתייה המוכרת ביותר בעולם כרגע, שזכתה באוסקר על הופעתה ב"אדית פיאף: החיים בוורוד" ולאחר מכן כיכבה גם ב"התחלה"; הוא מן הכוכבים הבולטים במדינה וגם אחד הקולנוענים הצעירים המבטיחים בה, שסרטו השני, "אל תגלה", עיבוד לרב-המכר של הרלן קובן, שבר קופות במולדתו ומעבר לים וגם זיכה אותו בפרס הסזאר לבמאי הטוב ביותר.
השניים נפגשו עוד ב-2003, עת שיתפו פעולה בדרמה הרומנטית "נראה אותך אוהב", אבל הם יחדיו רק מאז 2007. לאחר תקופה ארוכה שבה הסתירו מהציבור את מערכת יחסיהם, עכשיו כבר אפשר לראות את פירות אהבתם: בחודש הקרוב אמורה קוטיאר להביא לעולם את ילדם הראשון של הזוג, ובסוף שבוע זה מגיע לאקרנים "שקרים לבנים קטנים", הסרט השלישי שביים קאנה, שבו מככבת לא אחרת מאשר בת זוגו.
כשם שסרטו הקודם היה מבוסס על ספר מתח אמריקאי, גם דרמה זו מצאה את מקורות ההשראה שלה מעבר לים. וכך, "שקרים לבנים קטנים" הוא באופן מוצהר גרסה צרפתית של "החברים של אלכס" של לורנס קסדן מ-1983. כמו בקלאסיקה ההיא, גם הפעם אנו חוזים בקבוצת חברים ותיקים המתכנסת לעשות חשבון נפש בעקבות אירוע מצער שפקד את אחד מן הקרובים אליהם.
אל תפספס
האם העובדה שקאנה ליהק לסרט את זוגתו מלמדת כי הדרמה האנושית הזו מבוססת על דברים שקרו בחייו? "האמת היא שכן", מודה קאנה בראיון לוואלה! תרבות. "בדיוק כפי שקורה ב'שקרים לבנים קטנים', גם אני סבלתי מאובדן שהותיר בי פצע עמוק, ובערך באותו זמן יצא לי לשהות בחופשה עם חברים ומתוך הכאב שהייתי בו, הבנתי שאנחנו יכולים לשהות יחדיו ולהיות קרובים לכאורה, אבל בעצם לחיות בשקר ולא לדעת כלום זה על זה. בגלל כל זה, רציתי לעשות סרט על השקרים שאנחנו מספרים ועל מה שיכול לגרום לנו לחשוף אותם".
אף שהגיבורים שלך עולבים זה בזה ללא הרף, בסופו של דבר הם שמחים שיש להם אחד את השני, ואפשר לומר שמוסר ההשכל של הסרט הוא כי החברות היא ערך עליון.
"נכון, וזה מה שהיה חשוב לי להגיד. עשיתי את הסרט בתקופה של לופ עבודה היסטרי, שבה גיליתי כי איבדתי המון אנשים שהיו יקרים לי לא בגלל שאני אגואיסט, כי באמת שאני לא כזה, אלא בגלל שהעומס לא איפשר לי להקדיש להם תשומת לב ראויה. אז יצרתי את 'שקרים לבנים קטנים' כדי להבהיר לחברים שלי כמה הם חשובים לי, למרות הכל, וכדי שהצופים ילמדו לא לעשות את הטעויות שלי ויזכרו מה חשוב בחיים".
זה ללא ספק הסרט האישי ביותר שלך עד כה. אתה מרגיש שבעקבות העבודה עליו עברת תהליך כלשהו? משהו בך השתנה?
"כן, אבל זה לא קרה מיד, כי אפילו בסיום הצילומים נשארתי אותו בן אדם. ואז, בעיצומה של עבודת העריכה על הסרט, ישבתי בחדר והבנתי שאני תקוע בדיוק באותו לופ של עבודה מטורף שהייתי לכוד בו קודם לכן. אז אמרתי לעורך שיסתדר לבד באותו יום, יצאתי מהחדר ונסעתי להירשם לקורס טיס. ממש כך. לאחר כמה ימים כבר יכולתי לטוס לבד, ובעשותי כך זאת סוף כל סוף הרגשתי חופשי. מאז ועד עכשיו, בכל פעם שאני מרגיש לחוץ או עצבני, אני פשוט יוצא לטוס".
אל תפספס
אגב, אם כבר מדברים על ההתרחשויות בחדר עריכה, איך זה שהסרט כל כך ארוך: לא פחות מ-154 דקות?
"האמת היא שהוא היה יכול להיות ארוך בהרבה, וזה בגלל שהסרט מנסה לשקף את החיים כמו שהם. כמעט כל השחקנים בסרט הם חברים גם במציאות, אז פשוט אמרתי להם להתעלם מהמצלמה ולהתנהג כאילו שהם באמת מבלים עכשיו בבית קיט, ועקבתי אחרי המתרחש בלי לעצור את הצילומים. יצאתי מנקודת ההנחה שזה לא משנה אם סצינה אחת או אחרת תהיה ארבע דקות או רבע שעה, העיקר שתהיה אמיתית, ודאגתי לצלם הכל בשתי מצלמות כדי שלא אפסיד כלום".
צרפתים אוהבים לדבר, הא? מכל זה משתמע שאפשר היה לעשות סרט באורך של יממה שלמה לפחות.
"לא צריך להגזים, אבל היו לנו חומרי גלם לארבע שעות. זה כמובן היה ארוך מדי, אז בתחילה הצבנו לעצמו כמטרה שהסרט יתפרש על פני שעתיים, אבל הגרסה המקוצצת הזו יצאה זוועה כי חלק מהדמויות לא היו מובנות. בסיכומו של דבר, התפשרנו על שעתיים וחצי. אני באמת חושב שזה היה הפתרון הכי טוב, קודם כל מבחינת הצופים, והעובדה ש'שקרים לבנים קטנים' היה אחד משוברי הקופות הגדולים של השנה בצרפת מוכיחה שזה אכן כך".
בסופן של השעתיים וחצי הללו, הדמויות מגיעות לפורקן רגשי. לאור העובדה שהדמות שלך היא בעצם אתה, האם הגעת לפורקן שכזה גם בחיים?
"במובן מסוים התשובה חיובית, כי כשראיתי את הסרט בכיתי בסצינה האחרונה, וזאת אולי הפעם הראשונה בחיים שלי שאני בוכה. גדלתי במשפחה שחייבה אותי להתבגר מוקדם ולהיות חזק תמידית, וכחלק מזה לא היה לגיטימי שאבכה. 'שקרים לבנים קטנים' איפשר לי סוף כל סוף להיות רגשן, וככה סגרתי מעגל ואיחיתי פצע. זה לא יהיה שגוי לומר שהשתניתי בעקבות הסרט, וכשלוקחים בחשבון שעוד מעט אהיה אבא, אז בקרוב בכלל אהיה אדם אחר לגמרי ממה שהייתי עד לא מזמן".
כפי שמשתמע מדבריו, קאנה אכן משלב בהתנהלותו קשיחות ורכות, ובאופן כללי הוא מצליח להיות זוהר אך נטול פוזה, החלטי אך מסביר פנים. בשיחה משתתפים גם עיתונאים אחרים מרחבי אירופה ובעיקר מאנגליה, ובניגוד לנהוג אצל עמיתיו, השחקן מפגין בפניהם אנגלית רהוטה: תולדה של הסרטים שעשה בשפה זו. עכשיו אפשר לראות את קאנה גם ב"אתמול בלילה", שבו הוא מופיע בצד קיירה נייטלי, ובעבר הוא שיחק בצד ליאונרדו דיקפריו ב"החוף" של דני בויל. הכוכב הצרפתי היה יכול להשתתף גם בהפקות הוליוודיות רבות נוספות, אבל הוא סלקטיבי לגבי ההצעות שמגיעות מעבר לאוקיאנוס.
"הבעיה בתסריטים שאני מקבל היא שתמיד מצפים ממני לגלם תפקיד קטן וטיפשי, כי בשביל האמריקאים אלה סוג התפקידים ששמורים לצרפתיים", מסביר קאנה את הרתיעה שלו מהוליווד. "בזמנו ביליתי את הצילומים של 'החוף' בעשיית סקובה דייבינג במשך ארבעה חודשים, וזה היה כיף כל עוד זה נמשך, אבל לא בא לי לחזור על זה שוב".
מה לגבי לביים סרטים בארצות הברית? ההצלחה של "אל תגלה" שם ודאי פתחה לך דלתות.
"נכון, אבל גם זה לא כל כך מעניין אותי. אני מקבל הצעות, אבל תמיד הסידור הוא שיעמדו מאחוריי 15 מפיקים, והם מביאים לך תסריט מוכן ובסופו של דבר גם עורכים את התסריט כרצונם. מבחינתי, אני צריך להיות מעורב בסרט לפרטי-פרטים מתחילתו ועד סיומו ולהיות זה שמקבל את כל ההחלטות. ככה זה עובד בצרפת וזו הדרך היחידה שזה יכול לעבוד מבחינתי".
אל תפספס
ובכל זאת אתה מתכנן לביים סרט דובר אנגלית.
"כן, אני עובד עם ג'יימס גריי על עיבוד אמריקאי ל'קשרי דם', מותחן הפשע שבו כיכבתי בצרפת. אבל גריי מגיע מתעשיית האינדי ולא מהאולפנים, אז הוא לא במאי הוליוודי טיפוסי, וחשוב מכך הסרט באנגלית, אבל ההפקה צרפתית, אז אף אחד לא יתערב לנו".
מעבר לכל ההבדלים בין צרפת וארצות הברית, באופן אוניברסלי - מה מנחה אותך כבמאי?
"תראה, השחקן הוותיק ז'אן רושפור פעם אמר לי: 'אם אתה רוצה עצה אחת לחיים, אז שתדע, אל תקנה ברביקיו'. עניתי לו: 'מה, למה דווקא ברביקיו?'", והוא הסביר לי: 'בהתחלה אתה קונה ברביקיו, ואז אתה מגלה שאין לך מספיק מקום בחצר בשביל זה, אז אתה קונה בית בכפר, ואז אתה מגלה שקשה לך להחזיר את המשכנתא עליו, ואתה עושה סרטים גרועים כדי להחזיר את החובות'. אז בהתאם לכך, אני לא רוצה להגיע למצב הזה ולא רוצה לשחק או לביים רק בשביל הכסף. אני רוצה ליצור רק מתוך תשוקה".