מהלומה במגדר: מזמן לא נראה סרט שמשפיל נשים כמו "סאקר פאנץ'"

"סאקר פאנץ'" מגיע לארץ כשהוא נישא על גל של ביקורות קטלניות באופן חסר תקדים. ההתרסקות הקופתית שלו הנציחה את תדמיתו כאחד הכישלונות הצורמים של האביב, ואפילו בהקרנת העיתונאים שלו בישראל רבים מהמעטים שבכלל טרחו לבוא לצפות בו יצאו באמצע.

לפיכך, ראוי להבהיר כבר בהתחלה – למרות המוניטין של זוועה שאי אפשר לצפות בה, "סאקר פאנץ'" נסבל לחלוטין ואפילו מבדר במידה מסוימת, וכאן בדיוק הבעיה. מקורה של ההנאה הזו מפוקפק ואף פסול, ולפיכך הסרט כולו מעורר בסופו של דבר תחושה לא נעימה, וזה לא כיף ליהנות ממנו.

הסיבות לכך טמונות כבר בנקודת המוצא של הסרט: את "סאקר פאנץ'" ביים זאק סניידר, מי שיצר בעבר, בין השאר, את "300" ו"השומרים". בדומה לשני אלה, גם הפעם הוציא הקולנוען תחת ידיו פנטזיה צבעונית ואלימה. אך בניגוד לעבודותיו הקודמות, שהיו הומו-ארוטיות, פאשיסטיות ומאצ'ואיסטיות ועסקו במעללי גבורה של גברים, במקרה זה בחר סניידר לשים את הזכרים בצד ולהעמיד נשים במרכז העלילה.

בהתאם לכך, עוקב הסרט אחר קבוצת צעירות הכלואות במוסד סגור, שמנהליו מבקשים לנצל אותן בכל דרך וגם לסרס את מחשבתן העצמאית, עד שאחת מהן מוצאת דרך יצירתית כדי לחמוק מאחיזתם הנוקשה. אם כך, "סאקר פאנץ'" מתיימר להביא לידי ביטוי שחרור נשי והעצמה נשית, אך אט-אט מתגלה כי הוא דווקא מנסה להסית את הצופים להתייחס לגיבורותיו בצורה משפילה ונצלנית.

ברגעים שבהם סניידר אינו מצליח בכך, הסרט סתם משעמם, וברגעים שעולה בידיו לעשות זאת, התוצאה הסופית אפקטיבית מבחינה קולנועית, אך מרתיעה וכמעט לא לגיטימית מכל בחינה אחרת. רתיעה זו נובעת מכמה סיבות. קודם כל, "סאקר פאנץ'" שוב ושוב מעמיד את הדמויות הנשיות במצבים שגובלים בפורנוגרפיה ואף בסנאף, וזה נראה כאילו שהוא משתמש בז'אנר הפנטזיה כדי לממש את הפנטזיות החולניות ביותר של יוצריו.

וכך, הדמויות הראשיות מוצאות עצמן תחת טרור מתחילת הסרט ועד השנייה האחרונה שלו, והן כפותות, מעונות, אנוסות וכיוצא בזה ללא הרף, ובדרך כלל גם ללא מרבית פריטי הלבוש שלהן. סניידר מחפצן את הגיבורות בכל פעם שהן מגיחות למסך, ומקפיד גם לצלם אותן בזוויות שידגישו את נחיתותן.

את הגיבורות הללו מגלמות שחקניות נאות בצורה יוצאת דופן, ובראשן אמילי בראונינג בתפקיד הראשי, וסניידר הופך את מצוקתן של החתיכות המעורטלות לחוויה אסתטית ומתענג עליה במצלמתו ככל האפשר עד שנחצה גבול הטעם הטוב. למעשה, לא זכור מתי בפעם האחרונה נראה סרט הוליוודי מהוגן שבו כל כך הרבה בחורות עברו כל כך הרבה השפלות בצורה כה בוטה.

חמור מכל, התסריט של "סאקר פאנץ'" בנוי כך שהוא יוצא מתוך המציאות ומציג גם כמה עולמות בדיוניים חלופיים, הקיימים אך ורק בתודעתן של הגיבורות. לאורך כל הדרך, ההעצמה והשחרור שלהן מתקיימות אך ורק ביקום הבדיוני, ובעולם האמיתי הן נידונו להישאר חלשות וכבולות. אם כך, סניידר למעשה לא נותן לעלמות הזדמנות להיחלץ מן המצוקה שלהן, והאמת היא שנראה כי הוא ממש נהנה לגזור כך את גורלן.

בסיכומו של דבר, למרות התקציב הגדול, צוות השחקניות המכובד, העיצוב החזותי המושקע והאפקטים המתקדמים, אין בעצם הבדל בין "סאקר פאנץ'" וסרטים מסוגם של "אסירות לוהטות", שהיו נפוצים בעבר – כל מיני דרמות כלא נשים נצלניות שנהגו לתאר, למשל, כיצד צעירות אמריקאיות מתגלגלות למאסר בטורקיה וחווות שם התנכלויות שונות ומשונות. כמו כל סרט סוג ב', גם דרמות בית הכלא הללו סיפקו הנאה, אבל זו היתה הנאה מהזן הנלוז ביותר, והדבר נכון גם הפעם.

למעשה, הכל ב"סאקר פאנץ'" נלוז וזול. מעט שחקני המשנה הזכריים מעצבים דמויות קריקטוריות ומפגינים תצוגות משחק מוקצנות ונלעגות, סצינות הפעולה עשוית בצורה סבירה, אבל הן חסרות השראה ונראות כמו חיקוי חיוור של "קיל ביל", ואפילו הפסקול נשמע כמו פארודיה על ערב בקפה תל אביבי מצוי, ובהתאם לכך מורכב מגרסאות כיסוי בסגנון נובל ואג לפזמוני גלגל"ץ של הסמיתס והפיקסיז. את כל אלה מטיח הסרט בצופה ללא מידה של אירוניה, אך עם עודף של יומרה ללא כיסוי.

לאור כל זאת, העשייה של הסרט כה זולה, חקיינית וגולמית, שאפשר לחשוב כי הוא נוצר בשוליה של תעשיית הקולנוע האמריקאית ולא בידי מי שנחשב לאחד הקולנוענים המבטיחים בה. אם נצרף את אי הנעימות של "סאקר פאנץ'" למפח הנפש של "אגדה עם כנפיים", סרט האנימציה התמוה שביים סניידר מוקדם יותר השנה בכיכובם של ינשופים מגושמים, קשה עוד יותר להבין איך זה שהוא זכה לקבל את הפיקוד על הסרט החדש בסדרת "סופרמן".

סרט מדובר זה, שיגיע לאקרנים בקיץ הבא, יהיה ככל הנראה ההזדמנות האחרונה של הבמאי להוכיח כי הוא יוצר מוכשר ועתיר חזון ולא סתם בלוף. הוליווד אולי מרשה לקולנוענים שלה להתעלל בנשים ובינשופים, אבל אם סניידר יחולל שמות גם בגיבור האמריקאי מכולם, זה כבר יעלה לו במהלומה.