בלדה לאיש הרזה: חוגגים 70 לבוב דילן

אם יש דבר אחד שקשור בבוב דילן שאין עליו ויכוח זה היותו גדול משוררי הרוק החיים כיום, שלא לומר אחד המוזיקאים הגדולים בהיסטוריה האנושית, עם מעמד ששמור בדרך כלל למלחינים קלאסיים. השירים שלו הם לא רק שירים: הם סיפורים, ציורים, ריחות וטעמים. הם שואבים אותך לתוכם מבלי שתרגיש ומכים בך מילה אחר מילה עד שאתה יוצא מהם המום, מופתע, מסוחרר, שמח, עצוב ולעיתים רבות מבולבל לגמרי מכוונת המשורר.

אמנם כמלחין, דילן הוא לא אחד המבריקים (הנה, אמרנו את זה), אולם המוזיקה שלו מתלבשת בצורה כה מדויקת על מילותיו, נגינתו הייחודית וקולו המאנפף, שברור שהיא לא יכולה היתה להיכתב אחרת. לאורך השנים הוא עבר מפולק לרוק, ואז לקאנטרי, וקצת לפופ, וקפץ לבלוז ולג'אז ושוב חזר לפולק, ואז שוב לרוק, והקפיצות הללו אכן שכללו את לחניו והפכו אותם למורכבים יותר ויותר. אך עדיין שיריו הגאוניים באמת נותרו אלו שנכתבו בשלושה אקורדים בלבד: "Blowin’ in the Wind", "Knockin’ on Heaven’s Door" ו-"All Along the Watchtower" הם שלוש הדוגמאות הברורות מיני רבות.

מעבר לעובדה שדילן יגיע לישראל ב-20 ביוני, בקרוב ימלאו לו 70 (ב-24 במאי) והגיע הזמן לפתוח בחגיגות יום ההולדת ליוצר הענק הזה. מבחינה זו, קשה לומר שניתן לחדש משהו באשר לאותו דבר שפרסם אותו – השירים – ולכן בחרנו בשבע פנים אחרות של דילן: חלקן אולי פחות מוכרות, אבל כולן מציגות את עד כמה עמוק ומפתיע הוא העושר היצירתי שלו.

גדולתו של בוב דילן, ואולי של כל אמן גאון, היא שהוא עושה מה שבראש שלו. זה יכול להטריף מזעם את הקהל, אך כך כנראה נוצרת אמנות אמיתית ומזוקקת. כשקראו לו להופיע בעצרות פוליטיות, הוא אמר להם שהוא לא פוליטיקאי. כשרצו שינעים את זמנם במוזיקת פולק, הוא קרע להם את האוזניים עם הגיטרה החשמלית וגרם להם לבכות מכעס ותסכול. כשאמרו שהוא לא יכול יותר לשיר, הוא לא הפסיק להקליט ולהופיע.

כל אלו עניינים אמנותיים בלבד, אבל כשהתחננו בפני דילן שלא יתמסחר, הוא גיחך והלך לעשות פרסומת לקדילאק. כשזה לא הספיק לו, הוא פרגן גם עם פרסומת לויקטוריה'ס סיקרט. ובנוסף, בל נשכח שהוא גם היה מבין האמנים הראשונים למכור מוזיקה לצד אספרסו במסגרת דיל עם רשת סטארבקס, צעד שהקים עליו מהומת אלוהים מצד אחד ומצד שני היווה פריצת דרך אמיתית ביחסים בין מוזיקאים לרשתות מסחריות. למעשה, אפילו כאן אביב גפן שאב ממנו השראה – כשהתחיל לעבוד עם רשת ארומה בישראל.

מאז ומעולם נחשב דילן לאחד המופיעים החרוצים ביותר בעולם. בגיל 70, לאחר עשרות שנים של קריירה ובמקום לנוח ולשחק עם הנכדים, ממשיך דילן להיות השמעון פרס של הרוקנרול ולהופיע ללא מנוחה שלוש-ארבע פעמים בשבוע, על כל במה ובכל מדינה על פני הגלובוס, כאילו היה בן 20. במשך עשורים רבים היה ידוע שכל הופעה של דילן לא דומה לקודמתה בשום צורה, ולכן אלבומי ההופעות שלו והבוטלגים הרבים שהוציא במהלך הקריירה נחשבים למרתקים, מפתיעים ומאירי עיניים ביחס לגרסאות האולפן.

בשנים האחרונות נדמה שדילן, המופיע נונ-סטופ במסגרת ה-"Never Ending Tour" שלו, נהנה לעשות דווקא בהופעות: הוא ספק-מדקלם ספק-שר את שיריו בקול מרוסק ושבור, הוא לא מנהל דיאלוג עם הקהל וכלל לא מתייחס אליו. אבל לאלפי המעריצים בקהל, לאחרונה גם כאלו מסין ומוייטנאם לשם הגיע דילן לראשונה לפני מספר שבועות, זה ממש לא אכפת: הם זכו לראות את דילן מופיע, עוד בחייהם.

ספרו האוטוביוגרפי של דילן, "כרוניקות – חלק 1", לא דומה לרוב האוטוביוגרפיות שנכתבו עד היום, ממוזיקאים ועד מנהיגי מדינות. הוא "מצפצף" על כללי כתיבת הממואר הרגילים - דהיינו להתחיל מהתחלה ולעבור באופן מסודר שלב-שלב - וקופץ מתקופה לתקופה, קדימה-אחורה, ימינה-שמאלה, ללא שום חוקיות וסדר. כמו שרק הוא יודע, מצליח דילן להפנט גם בכתיבת פרוזה מלאת דמיון, עומק, צבעים וטעמים. ובניגוד לתדמיתו כמיזנטרופ, הוא לא מפסיק לפרגן לכל הדמויות הצבעוניות שפגש במהלך חייו: זמרים, ספורטאים, מפיקים, שכנים וסתם עוברי אורח. מעבר להיותו יצירה ספרותית מרהיבה, מספק לנו הספר צוהר חסר-תקדים למחשבותיו ודעותיו של האיש והחידה שאנחנו כל כך מתקשים להבין ולפרש.

באחרונה חתם דילן על עסקה לפרסום שישה ספרים נוספים, כדי ש"חלק 1" של הכרוניקות לא יישאר יתום. כדאי לחכות להם לא פחות מלחומרים חדשים שלו מהאולפן. לצד זאת, האיש כמובן היה מושא למאות ספרים ממדינות שונות שניסו להסביר, לנתח, להאיר ולפצח את חידת היוצר הענק הזה, הן מהבחינה האישית והן מהבחינה האמנותית. בתוך הים הגדול של החומרים שנאספו, מומלץ לעיין ב-"The Essential Interviews" שאסף כתב הרולינג סטון ג'ונתן קוט וב-" The Old, Weird America" של העיתונאי הנפלא גרייל מרקוס, שמתעד את תקופת ה-"Basement Tapes" של דילן, הנחשבת לאחת המרתקות בקריירה שלו.

ממש כמו הביטלס, גם דילן בשנותיו הראשונות כזמר הוציא גרסאות כיסוי לשירי פולק מוכרים. מהר מאוד הוא הבין שעדיף לו לשיר את השירים שלו, ומאז נדמה שאין אמן ביצע גרסת כיסוי לפחות לאחד משיריו. קשה להאמין שיש יוצר שזכה במהלך הקריירה שלו לכמות אדירה כזו של גרסאות כיסוי, שיש שאומדים אותה באלפים ואף בעשרות אלפים. זה לא רק משום שדילן כתב כמות עצומה של שירים ולא רק משום שכל אחד מרגיש פספוס שהוא-עצמו לא כתב אחד מהם, אלא בעיקר בגלל שפשוט מדובר בשירים מאוד מאוד יפים.

פועל יוצא של כמות הקאברים הזו היא כמובן לא מעט זבל שלא ראוי למאכל אדם, אבל גם קלאסיקות שנחרתו בזיכרון יותר מגרסאותיו של דילן עצמו – כמו "All Along The Watchtower" של ג'ימי הנדריקס או "Knockin' on Heavens Door" של גאנז אנ' רוזס. בנוסף, כדאי מאוד להאזין לפסקול הסרט "אני לא שם" (ראו המשך), שמורכב כולו מקאברים מפתיעים ומחדשים לדילן,בין השאר של יוצרים כמו סטיבן מלקמוס, מארק לאנגן וסוניק יות'.

גם למוזיקה הישראלית יש קאברים מצוינים לדילן עם בונוס בצורת תרגום לשפת הקודש: "גשם כבד עומד ליפול" שתרגם יהונתן גפן וביצע במקור דני ליטני הוא דוגמה אחת, "מותק את אצלי בראש" של שלומי שבן הוא דוגמה אחרת והאלבום "רוחות של טמטום" של פרויקט הגומיה הוא יצירה שלא נופלת מאף פרויקט קאברים שנעשה לדילן בכל העולם.

בניגוד ללא מעט אמנים שמחלטרים עם מכחול בשביל הדאווין, בוב דילן נחשב לאחד המוזיקאים הבודדים שיצירות האמנות שלו זוכות לכבוד והערכה בקרב התעשייה האליטיסטית והקשוחה של עולם הציור. דילן החל לצייר עוד בשנות ה-60, בזמן שהחלים מתאונת אופנוע, והוציא ספר איורים ראשון ב-1994 בשם "Drawn Blank". רק יותר מעשור לאחר מכן, נערכה התערוכה הראשונה של ציוריו - בחמניץ, עיירה נידחת בגרמניה, מכל המקומות.

באופן מפתיע, המבקרים שיבחו וציוריו של דילן הוגדרו כשילוב בין אדוארד הופר, הריאליסט האמריקאי הגדול, לאקספרסיוניזם גרמני. "הוא האדם הנדיר שמסוגל לנוע בין מילים, מוזיקה, דיו וציור כאילו כולם כלים בסטודיו שלו", נכתב עליו בביקורת בניו יורק טיימס. "הוא משקף, שוב ושוב, את החיים בחזרה אלינו בפשטות וכנות שמתעלות מעל המילים". שבחי המבקרים בתוספת העובדה שמדובר בהיבט נוסף ומסקרן של דילן כיוצר הובילו לתערוכות נוספות במוזיאונים וגלריות ברחבי העולם.

באשר לדילן עצמו, הוא, כמו תמיד, לקח את ענייני האמנות בשילוב של פשטות ומגלומניה, כמעט באותו אופן שבו הוא מדבר על המוזיקה שלו. "אני פשוט מצייר מה שאני רואה ומעניין אותי", אמר בעבר ומיד הסביר למה זה יוצא כל כך טוב: "אני מסוגל לקחת קערת פירות פשוטה ולהפוך אותה לדרמה". קיראו את המשפט הזה שוב - זו לא בדיוק הדרך לתאר גם את הכתיבה של דילן?

מאז סוף שנות השבעים מייחלים מעריציו של דילן בפרט ושוחרי קוריוזיום קולנועיים בכלל שמישהו יטרח סוף כל סוף להעלות מן האוב את " Renaldo and Clara", הסרט הסוריאליסטי שיצר המוזיקאי באותה תקופה ומיד הקפיד לגנוז לעד. עתה נראה שהמשאלה סוף כל סוף תתגשם: לפי דיווחים, היצירה המשונה והאבודה, שדילן גם כיכב בה בצד רעייתו דאז שרה, תזכה בקרוב סוף כל סוף למהדורת די.וי.די.

עד שזה יקרה, ועד שיגיע האליל לארץ, אפשר להסתפק בצפייה בעבודות הקולנועיות הקודמות שלו, שהן משונות בפני עצמן. למעשה, הקריירה הקולנועית של דילן השחקן היא אחת המוזרות של איזשהו מוזיקאי, והוא לא הופיע ולו בסרט נורמלי אחד.

וכך, אפילו "פאט גארט ובילי הנער", היחידה ביצירות הקולנועיות שבהן השתתף שמדגדגת את האיכות של שיריו, היתה מושא לקרב בין הבמאי סם פקינפה והמפיקים, שלפחות לפי האגדה האורבנית הסתכמה בכך שהקולנוען חם המזג השתין על המסך. לאחר מכן הגיעו הרפתקאות לא שגרתיות אחרות בהשתתפותו של דילן – מ-"Hearts Of Fire" מ-1987, שנכתב בידי ג'ו אסתרהז, התסריטאי המושמץ ביותר בהוליווד של שנות התשעים (הוא כתב, בין השאר, את "נערות שעשועים") ועד "Masked and Anonymous" מ-2003, שהוגדר בידי הביקורת האמריקאית כקפריזה אחת גדולה. מאז מתרחק דילן עצמו מהמסך הגדול, אבל הוא מונצח בו בתור מושא לתיעוד ולמחקר, כפי שמפרט הסעיף הבא.

זה לא מקרי שצמד היצירות הקולנועיות שנעשו בשנים האחרונות על דילן משתמשות במילות שלילה בשמותיהן – וכך, מרטין סקורסזי קרא למסמך התיעודי האפוסי שלו "No Direction Home" וטוד היינז נתן לדרמה העלילתית המפותלת שלו את השם "אני לא שם". זה רק יאה שהסרטים ייקראו כך, שהרי מלכתחילה המטרה של יוצריהם היתה להציג את מה שהם לא יודעים על דילן ולא את המעט, אם בכלל, שהם כן יכולים להגיד עליו.

בהתאם לזאת, שמרו שתי היצירות על הערפל סביב הפרסונה של האמן וגם הקפידו לשמור ממנו מרחק – כבוד, שלא לומר פולחן אישיות, שאף מוזיקאי אמריקאי לא זכה בו במדינה חובבת הביוגרפיות. האם הכבוד הזה ייעלם ברגע שבו דילן, חס וחלילה, ייפרד מן העולם, ואז מישהו בהוליווד ירגיש בנוח לעשות סרט ליניארי ושגרתי על חייו כאילו שהיה ג'וני קאש או איאן קרטיס? המחשבה המצמררת על תסריט שכזה היא רק סיבה נוספת לאחל שדילן לא ימות אף פעם.

*השתתפו בהכנת הכתבה: עינב שיף ואבנר שביט