לבוא לראיין שני אנשי קולנוע על הסרט החדש שלהם ולמצוא את עצמך מדבר איתם במשך שעתיים וחצי גם על כדורגל, מוזיקה ובחורות נשמע כמו חלום רטוב, אבל זה בדיוק מה שקרה עם דני מנקין ועם דני ניב (הידוע בעיקר כמוקי). מנקין, שכבר זכה בפרס אופיר על סרטו התיעודי "18 קילו של אהבה", מביא עתה אל האקרנים את סרטו העלילתי הראשון, "ז'טאם איי לאב יו טרמינל". כיוון שמנקין הלא-ממסדי רצה שהתוצאה תהיה טבעית ומשוחררת ככל האפשר, הוא גם הקפיד לבחור לתפקיד הראשי מישהו שמשחק אינו משלח ידו הראשי. מוקי, שהופיע בעבר, בין השאר, ב"כנפיים שבורות" ו"שבתות וחגים", אך בכל זאת הוא בראש ובראשונה מוזיקאי, היה מועמד אידיאלי לשם כך.
ב"ז'טאם איי לאב יו טרמינל", שמגיע לאקרנים מחר (חמישי), מגלם מוקי צעיר ישראלי המפספס את טיסת ההמשך שלו בדרך לבקר את מי שאולי תהיה בקרוב אשתו לעתיד, ומתגלגל לבלות יום שלם בפראג עם צעירה בריטית פטפטנית ופלרטטנית. השעות נוקפות, השמש שוקעת ואז מתכוננת לעלות שוב, והם עדיין יחד אבל מה יקרה לשניהם ביום שלמחרת?
מתקציר זה אפשר להבין כי מדובר בעצם במעין גרסה ישראלית של "לפני הזריחה", הקלאסיקה הרומנטית שביים ריצ'רד לינקלייטר ב-1995 בכיכובם של איתן הוק וז'ולי דלפי, וזה מקור השראה קצת מפתיע לקולנוע המקומי. אחרי הכל, את כמות הקומדיות הרומנטיות שנעשו כאן אפשר לספור על כף יד אחת, והתעשייה הכחולה-לבנה ידועה בעיקר בתוצרים הקודרים שלה. כדוגמה לכך, "וביום השלישי", סרט ישראלי נוסף שינחת באקרנים בסוף שבוע זה, הוא דרמה אלימה ומחוספסת על תחלואיה החברתיים של המדינה.
אל תפספס
לאור הרקורד שלו כזמר מחאה וכאושייה דעתנית בכלל, אפשר היה לצפות שאם כבר מוקי ישחק באיזשהו סרט ישראלי השנה, זה יהיה ב"וביום השלישי", אבל הוא רואה את הדברים אחרת.
"עצם העובדה שעשינו סרט לא פוליטי, זאת כבר אמירה פוליטית", הוא אומר. "השליחות של האמנות זה לא ליצור סרטים פוליטיים ישירים עם אמירה דידקטית ברורה, אלא דווקא לעשות דברים מהסוג של 'ז'טאם איי לאב יו טרמינל'. עצם העובדה שאנחנו מראים שאפשר לעשות כאן גם סרטים כאלה ושאנחנו מראים שגם בישראל מותר לחשוב על אהבה ולדבר על אהבה, זו כבר אמירה, וזו בעיניי המחאה האמיתית".
אם כבר מדברים על מה שאפשר לעשות כאן "ז'טאם איי לאב יו טרמינל" הוקרן בכמה פסטיבלים בינלאומיים. הקהל שם לא התאכזב לצפות בסרט ישראלי שנראה כמו סרט אמריקאי?
מנקין: "להיפך, הם שמחו. הם אמרו שהגיע הזמן שיהיה גם סרט ישראלי כזה. תראה, אם תיקח את הסרטים הישראלים הבולטים של השנים האחרונות תגלה שכולם עוסקים בלבנון. כולם היו טובים כשלעצמם, אבל צריך גם לעשות כאן דברים שונים. אחרי הכל, הפרויקט הזה נולד מתוך המחשבות שרצו לי בראש כשטיילתי בעולם, ותאמין לי כשישבתי במטוס או בשדה תעופה, לא חשבתי על הסכסוך אלא על ענייני בחורות למיניהן. לא הכל בחיים זה פוליטיקה, וגם אני לא רציתי לייצר כאן אמירה פוליטית משום סוג אלא בסך הכל לרגש את הצופים במשך קצת פחות משעה וחצי".
ישראל שיפוטית כלפי כל דבר, ובעיקר כלפי הקולנוע שלה. לא חששתם שיתלוננו מה פתאום אתם עושים סרט כזה במקום לדבר על שלום וצדק?
מנקין: "אפילו לא התחלתי להיכנס לשיקולים האלה, כי בזמן העבודה על הסרט אתה כל כך עסוק בעשייה, שפשוט אין לך זמן לחשוב מה יגידו ומה יאמרו".
מוקי: "בגלל שצילמנו את כל הסרט בפראג, אז פחות או יותר נכנסו לתוך בועה, ובמצב כזה אתה שוכח לחלוטין ממה שאולי יגידו. אבל האמת היא שגם אם היינו מצלמים את זה בתל אביב, זה לא היה משנה, כי גם כאן אני לא ממש מתעסק במה שיחשבו עליי".
אל תפספס
אבל על מה כן חשבת כשעיצבת את הדמות שלך? היא מזכירה גיבורים שפגשנו בכל מיני סרטים רומנטיים מצליחים, למשל "הרומן שלי עם אנני", "500 ימים עם סאמר" ועוד. קיבלת מהם השראה?
מוקי: "לא, ממש לא, אם היית מכיר אותי היית מבין כמה שזו שאלה מופרכת. זה כל כך לא אני. פשוט נכנסתי לתוך התסריט, שנתן מספיק חופש, ושחיתי איתו שמאלה וימינה".
אבל זה לא סוד שהסרט נראה מושפע קצת מ"לפני הזריחה".
מנקין: "הוא בהחלט לקח ממנו השראה, וגם מהסרטים של וודי אלן בכלל, ומ'אבודים בטוקיו' של סופיה קופולה".
מוקי: "נרדמתי באמצע בסרט הזה".
אז ב"אי שם" של קופולה אתה תירדם כבר בהתחלה. אגב, בכל זאת יש הבדל בין הסרט שלכם ולבין "לפני הזריחה", והוא שאצלכם, איך נגיד את זה, אין מימוש פיזי של התשוקה.
מוקי: "מה 'מימוש פיזי של תשוקה'? תגיד 'לא מזדיינים'. וכן, אצלנו אין את זה, כוסאמק".
דני: "אני חושב שככה זה יפה יותר. אחרי הכל, גם בחיים וגם בסרטים, ההתרגשות שלפני המין חזקה יותר מהמין עצמו. חוץ מזה, כשאין מין בין הדמויות זה גם הופך כל מגע הכי קטן של אחד מהם באחר לעוצמתי, כי אז הטפיחה הכי קטנה חשובה כמו סקס".
אל תפספס
יש כימיה טובה בין מוקי ונרונה דה מאסדו קפלן, שמשחקת את הצעירה הבריטית, וזה אחד הדברים שמחזיקים את הסרט. איך עבדתם כדי ליצור את הכימיה הזו?
מוקי: "מהאודישן הראשון היה ברור שיש בינינו כימיה, וזה לא משהו שאפשר או צריך להתעמק בו או להסביר אותו יותר מדי. או שזה עובד או שלא, וזה עבד, אז עשינו רק חזרה אחת לפני הצילומים".
ומה היה קורה אם אחרי החזרה הבודדה הזו הייתם מגיעים לצילומים ומגלים שבעצם אתם לא מתחברים, ועכשיו כבר מאוחר מדי לתקן את זה?
מוקי: "אין דבר כזה, זה היה חייב להתחבר".
מנקין: "ברור שלקחנו סיכון בזה שעשינו רק חזרה אחת, אבל אם היינו עושים הרבה חזרות לפני הצילומים היינו מסתכנים בלאבד את הקסם בין מוקי ונרונה, וזה גם שיקול. יש כל מיני טכניקות ושיטות לגבי מאזן הכוחות בין החזרות לצילומים. אני חושב שבמקרה הזה עשינו את הדבר הנכון".
כיוון שזה הסרט העלילתי הראשון שלך, אפשר להניח שאתה עוד בשלב שבו אתה לומד מטכניקות של במאים מנוסים יותר. איזה יוצרים שימשו לך השראה בכל הקשור לטכניקות העבודה?
מנקין: "האמת היא שמקור ההשראה המרכזי שלי הוא דווקא מאמן כדורסל דיוויד בלאט. בעיניי, העבודה שבלאט עושה השנה במכבי תל אביב היא בסדר גודל של במאי קולנוע. חוץ מזה, הוא גם אות ומופת לאיך להפיק את המקסימום מהכלים שיש לך ואיך ליצור שלם שגדול מסך חלקיו, שזה בדיוק מה שהייתי צריך לעשות בסרט הזה. יש גם עוד נקודת דמיון: בלאט הוא מאמן של שחקנים, וגם אני רואה את עצמי כבמאי של שחקנים".
אל תפספס
האמת היא שהעובדה כי מנקין מציין את דיוויד בלאט ולא את דיוויד פינצ'ר כמודל שלו לא כל כך מפתיעה, שהרי הבמאי לא צמח בסינמטק או בסם שפיגל כי אם ביד אליהו ובטדי. מנקין החל את דרכו היצירתית בתור הממונה על כתבות הצבע על עולם הכדורגל המקומי של "הדקה ה-91", תוכנית סיכום המחזור המיתולוגית בהנחיית יורם ארבל, ויצר במסגרת זו כמה מהרגעים הנפלאים של טלוויזיית הספורט המקומית (אגב, ספורט 5 גולד בדיוק התחיל בשידורים חוזרים של התוכנית, למרבה השעשוע של מנקין ושל ציון נאנוס, עמיתו דאז). לאחר מכן הוא ביים את "דומה לארואסטי", סרט תעודה על גילי סמולבורד, שאמור היה להיות הכוכב הגדול הבא של מכבי תל אביב והיום משחק במכבי סידני.
מעט קולנוענים בעולם, קל וחומר בישראל, החלו את דרכם בהכנת פרופילים של ג'ובאני רוסו. האם המסלול הייחודי הזה תרם באיזושהי צורה לעבודתו של מנקין כיוצר עלילתי?
"זה נתן לי את היכולת להיות עצמאי לחלוטין", הוא אומר. "בזמן שעבדתי ב'הדקה ה-91', היה לי חופש יצירתי מוחלט. הייתי עושה מה שאני רוצה ואיך שאני רואה לנכון, ואפילו יורם ארבל היה רואה את הכתבות רק בזמן השידור. כל זה הכין אותי לקראת העבודה על 'ז'טאם איי לאב יו טרמינל', שעשיתי אותו בלי שום מפיקים או מפיצים מאחורי, וגם ביימתי אותו בסגנון משוחרר לחלוטין".
אל תפספס
איך הסגנון המשוחרר הזה בא לידי ביטוי?
מנקין: "לדוגמה, אחת הסצינות היפות בסרט נולדה במקרה. התכנון המקורי היה לצלם את שני הגיבורים רוקדים לבד בלובי של הבית מלון בפראג, ואז פתאום נכנסו למקום איזה קבוצה של רקדנים חירשים-אילמים ונדחפו לנו בתמונה. בהתחלה כעסתי כי חשבתי שהם הורסים לי את הסצינה, אבל נתתי לזה להמשיך. בסופו של דבר הבנתי שהאלתור הלא מתוכנן הזה רק תרם, והשארתי את הקטע כמו שהוא. לפעמים הכי טוב זה לצלם את החיים כמו שהם".
בניגוד למנקין, מוקי מעולם לא היה באופן מוסדר חלק מן העולם הספורטיבי, אבל הוא אוהד ידוע של מכבי תל אביב וגם הרבה להתבטא בנושא בזירה הציבורית, ומובן שגם בתקופה כזו יש לו הרבה מה לומר. מוקי מהגג על מוטי איווניר, אבי נמני וגם על ברצלונה במידה כה גדולה של ידענות, להט, החלטיות ורהיטות, שנראה כי כל אחד משבעת אלף ערוצי הספורט הקיימים בימינו היה יוצא נשכר לו היה שוכר את שירותיו כפרשן קבוע. האם הוא רוצה בזה בכלל? "אני רוצה, יכול וצריך להיות פרשן ספורט", הוא מסכם.
אבל עד אז, מה התוכניות לעתיד?
מוקי: "אני עובד על תקליט, ומבשל משהו לטלוויזיה, ואני גם משחק עכשיו ב'היחפים', מיני סדרה של אורי סיוון שתעלה בהוט על שלושה דורות בקיבוץ אחד. הדמות שלי שם צומחת מגיל עשרים ועד גיל חמישים, אז אתה יכול לתאר לעצמך כמה עבודות איפור היתה. רק להסתיר לי את הקעקוע לקח 40 דקות כל יום".
מנקין: "אני עכשיו נמצא בתקופה מטורפת. אז יש את 'ז'טאם איי לאב יו טרמינל', שיוצא בארץ וייצא גם באמריקה, ואני נוסע בסוף החודש לפסטיבל הוט-דוקס בטורונטו בשביל הקרנת הבכורה של הסרט התיעודי החדש שביימתי עם יונתן ניר, 'הדולפין', על נער ערבי-ישראלי שעבר שיקום בטיפול מיוחד עם דולפינים באילת. חוץ מזה, כמובן שאני עובד על עוד כמה דברים חדשים. ככה זה בעסק הזה. שנתיים לא קורה כלום ופתאום הכל קורה בבת אחת".