ספר במדבר: "אבירי הדרך" של מייקל שייבון - שעמום מייגע

מאז "מסתרי פיטסברג", ספר הביכורים שאותו כתב ב-1988, עבר מייקל שייבון כברת דרך ארוכה. מחובר ליהדותו בכבלי מתכת, הוא תמיד נתן לה להיות על כס הנהג בספריו. פעם היהודי של שייבון הוא נער מתבגר במלחמת העולם השנייה, פעם הוא ישראלי שנס ממדינתו לאחר תבוסה במלחמת העצמאות ופעם הוא נער קולג' (יהודי, כבר אמרנו?) שמנסה לגבש זהות מינית. ב-2007, אחרי ההצלחה של "איגוד השוטרים היידים", שייבון ניסה ללכת על משהו שונה ויצר את "אבירי הדרך".

בספר הזה (בתרגומה הנפלא של סמדר מילוא), היהודי של שייבון לא מחזיק אקדח או אלה, הוא בכלל שייך למאה העשירית ואוחז בחרב. זליקמן הוא רופא יהודי-גרמני צעיר וציני שחובר לאפריקאי בשם עמרם, חבשי המחשיב את עצמו ליהודי, למסע מסוכן בהרי קווקז. המכנה המשותף לשניהם הוא טראומות עבר בהן איבדו את היקרים להם. המסע מתגלגל אל ממלכת הכוזרים, שאליה הם מגיעים ומצרפים את פילאק, נסיך כוזרי שבורח מרוצחים שקיפחו את חיי בני משפחתו ומבקשים גם את ראשו. המסע המוזר הזה מגיע לסיומו עם מספר תפניות בלתי צפויות וכמו כל סיפור הרפתקאות, גם צוהר להמשך.

אחרי עשרים שנים של כתיבה, שייבון פנה למחוז שונה לחלוטין וניסה להחיות תקופה שעד כה הייתה נטולת אזכור לגבורה יהודית. הוא מגלה כי שמו המקורי של הספר היה "יהודים עם חרבות", וכך הופכים גיבוריו מדמויות וודי אלניות/סול בלואיות לבנדיטים הקרובים יותר ברוחם, בנפשם ובעיקר בתקופתם לשלושת המוסקטרים, דון קישוט או ווילהלם טל.

אבל למה בעצם? באחרית הדבר שייבון מספק הסבר לעניין הזה: "ב'אבירי הדרך', כמו בכמה מקודמיו בעת האחרונה, ניסיתי, בתור סופר, לעשות מה שדמויות רבות בסיפוריי המוקדמים – ארט בקשטיין, גראדי טריפ, איירה וייזמן – ניסו, השתוקקו והיו מוכנות לעשות: הלכתי לחפש לי הרפתקה קטנה... ייתכן שדווקא בשל אי ההתאמה הזאת היהודים בשלים עוד יותר לככב במעשייה מסוג כזה (או לכתוב אותה). ואולי הגיעה השעה להעיף מבט במסורת הזאת, כמו שניסיתי לעשות פה, ולמצוא איזו ממלכה ערטילאית ששום הרפתקן יהודי המכבד את עצמו לא ימות שם בלי חרבו או גרזן הקרב שלו".

בדבריו, שייבון לא רק מגלה מה היו מניעיו לכתיבת ספר על תקופה שכל כך לא משתלבת עם הירואיקה יהודית; למעשה, אפשר להבין ממנו גם שהוא עבד בתפישת ההפוך על הפוך: דווקא הסמי-פרודיה על יהודים עם חרבות תכניס אותם לתודעה כלוחמים חסרי מורא. לזכותו ייאמר שהוא לא מנסה להסתיר את היומרנות והרצון שלו לעשות משהו אחר ולצאת מהקופסה הכי רחוק שאפשר.

אולם נדמה ששייבון הלך רחוק מדי וההרפתקה הזו, תרתי משמע, לא ממש מוכתרת בהצלחה, אלא בעיקר סובלת מעודף חשיבות עצמית וזחיחות. בסגנון מסורבל ודיאלוגים משמימים, שייבון מנסה לצלוח את המשימה המסובכת שיצר, אבל ככל שנוקפת העלילה נראה שגם הוא לא תמיד מבין לאן נכנס. משחק האסוציאציות שלו נשאר במוחו בלבד והוא לא מצליח להלביש את השפה הגבוהה והפתלתלה על תיאורי הלחימה, הלחם והחמאה של רומן הרפתקאות מסוג זה. התוצאה היא ספר שבו ניכר כי הכותב מתפלש בהנאה בפרי מקלדתו מבלי להוציא ממנה תוצר של ממש, כל שכן לרגש את הקורא.

עם זאת, ב"אבירי הדרך" אפשר עדיין לזהות את האלמנטים שהפכו את שייבון לסופר כל כך גדול ומוערך, למשל בדבריו של זליקמן לפילאק (עמוד 98) שמודה לו על שהציל את חייו: "אני לא מציל חיים, אני רק מאריך את חוסר התוחלת שבהם".

אלא באופן כללי, הסיפור מרדים והפנינים המעטות שנשזרות בו נבלעות בשיממון הכללי. התחושה ב"אבירי הדרך" היא ששייבון מנסה לחפות על חוסר התמצאותו בהלכי התקופה (דבר שהוא עצמו מודה בו) בגודש בפרטים, כאילו לנפנף בכך שלמד את החומר וקיבל 100 במבחן בהיסטוריה על יהדות ימי הביניים, גם אם זה בא על חשבון אמינות ועניין. אם "מסתרי פיטסברג" נשלח לסוכן ספרים ללא ידיעתו של שייבון כשעוד היה סטודנט, "אבירי הדרך" הוא תוצר הפוך של סופר שבע שניסה להמציא את עצמו מחדש והוציא מידיו עבודת מחקר חסרת נשמה.

מדוע זה קורה? כנראה משום שלשייבון, יחד עם ג'ונתן ספרן פוייר, זוגתו ניקול קראוס ועוד מספר סופרים יהודים-אמריקאים מהדור החדש, יש תחושה של שליחות. מכיוון שהם רואים את עצמם כממשיכי דרכם של סול בלו ופיליפ רות', הם מרגישים מחויבים ליהדותם וכופים אותה על כל רעיון וכל יצירה. כשזה נאפה היטב עם הרכיבים הנכונים כולם נהנים ומרוויחים, אבל הניסיון של שייבון לנכס לעם הנבחר גם גיבורים מימי הביניים נראה מיותר ולוקה ברומנטיזציית יתר להיסטוריה של העם היהודי.

אמנם הסיום של הספר מפתיע, מהנה ומעורר מחשבה, אבל פאנץ' טוב לא תמיד מחפה על רומן גרוע ובשבילו לא שווה לסבול 183 עמודים. נותר רק לקוות שב"שדרת טלגרף", הספר שהוא עתיד להוציא בשנה הקרובה, הדמויות של שייבון יחזרו להיות קרובות יותר לקוואליר וקליי ופחות לזליקמן ועמרם.