פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      המלך העירום

      החתונה של וויליאם וקייט מעניינת כמו לצפות בצבע מתייבש על הקיר, אין מה לחגוג ביום העצמאות וגם עם שרי גבעתי אין לכם סיכוי. דרור רפאל אופטימי מאי פעם

      איך ייראה הדיווח מהחתונה?

      הנה מתקרבת חתונת הנסיך. אולי קצת פרטים עליו, או אולי קודם עליה. איזו חתונה, איזה עניין, הנה החתונה כבר ממש מתחילה, כל כך ציפינו, כל כך חיכינו. עכשיו הם ודאי יעברו לכנסיה, המלכה כל כך מתרגשת, כל כך מתחרפשת, אין באמת מילה כזאת אבל גם אין באמת חתונה כזאת.

      זה אירוע של פעם בחיים, לא רק של החתן והכלה אלא של כל אחד מאיתנו. הנה הם כבר מתקרבים, הם ודאי כך כך נפעמים, והנה הרגע הגדול הזה קורה, מתרחש מול עינינו, לא ייאמן אבל הוא ממש מתחתן איתה והיא כל כך מתחתנת איתו, ואנחנו לגמרי רואים את האירוע הזה, שהם מתחתנים אחד עם השני, כאילו זה אומר לנו משהו.

      זה אומר שאנחנו כל כך משועממים וחסרי חיים שאנחנו צופים בחתונה שהנה היא נגמרה, וואו. ומה עכשיו? מה נעשה? אולי פשוט נבהה בצבע מתייבש על הקיר, איזה תהליך מרתק, מעניין איך הוא מתייבש כל כך לאט ובכל זאת עוד מעט הוא ייקלט על הקיר, וצבע הקיר יהיה שונה לגמרי ממה שהיה. קודם הם היו רווקים והקיר לבן, עכשיו הם נשואים והקיר צבוע. מדהים.

      למה להפסיק רק את הרעש של מפוחי העלים?

      השבוע נכנסו לתוקפם חוקי הרעש. לא עוד רעשים של מפוחי עלים, אזעקות מכוניות ומוזיקה רועשת. החוק טוב אבל לא מושלם. צריך לזכור שהחיים עצמם מתחילים בצעקה, אבל גם ההמשך לא כזה מוצלח. החיים מלאים ברעשים במרחב הציבורי, כמו שתיית מרק בשלוקים מתמשכים, מוזיקה מזרחית, חריקת גיר על לוח, להקת סינרגיה, אם שצועקת לבנה מהקומה השמינית שהשניצל מוכן, דפיקות בדלת, צלצולים של ניידים שהם לא שלך, המיית היונים, אישה מבוגרת שממוללת בעטיפת סוכרייה בהצגות, הצעקות המזויפות ב"צעקה 4".

      יש גם דברים נוראיים שלא עושים רעש כמו זה שאנחנו אומה גזענית, אכזרית לבעלי חיים, עם פערי שכר עצומים, נוער שיכור ואלים ומיליון ילדים עניים. כל זה כמובן יימשך, רק בלי הרעש של מפוחי העלים.

      מי מזדהה עם האבל בימי השואה והזיכרון ומי שמח ביום העצמאות?

      תיכף ימי השואה, זיכרון והעצמאות. אלו שלושת הימים שמסמלים את הבסיס להקמת מדינת ישראל: מחלת נפש מאני-דיפרסית שעל תופעות הלוואי שלה כולנו חיים. נתחיל בעצב תהומי ואז נעוף למעלה ליום של שמחה ואושר חסרי פרופורציה. העצב אין לו סוף, והשמחה אין בה טעם. איזו דרך עשינו, שמנגל בדשאים ציבוריים מסמל עבורנו עצמאות של מדינה.

      לפעמים אומה, ממש כמו ילדה קטנה בשמלה אדומה, צריכה לעצור ולשאול למה? למה במות ציבוריות עם שרית חדד מעופפת ביניהן מסמלות שמחה ותקומה. מה הקשר שלנו לזה? ואילו טקסי יום הזיכרון חלולים, משוחקים ומלאכותיים. אז ברור שיש לזכור את המתים ולשמוח על החיים, אבל דקה לפני שכל זה מתחיל, אפשר לתהות אם זו הדרך לזכור ולא לשכוח, ועד כמה זה הגיוני מיד אחר כך לצהול ולשמוח.

      כמה דברים שלא מעניינים אף אחד

      החתונה המלכותית. לא בית המלוכה שלנו, לא הנסיך שלנו ולחתונה עצמה לא הוזמנו.

      מניית טבע. לא היינו שותפים לרווח של 300 אחוז בשנים האחרונות, אז גם צניחה של שישה אחוזים לא הטרידה אותנו.

      שלום אסייג סבא בגיל 41, וזה עדיין לא מצחיק.

      עוז זהבי ושרי גבעתי כבר לא. אין לי סיכוי, לא איתו ולא איתה, אז מה זה כבר משנה.

      הילד בן ה-15 התערב על 100 שקל שיקפוץ מהגג, וקפץ. תכלס, הוא זכה בהתערבות, אבל לאף אחד לא אכפת.

      הפגנת הרופאים לא מעניינת את הבריאים, המשבר ברכבת לא מעניין את הנוסעים ברכב, והשחיתויות של צבי בר לא מעניינות את מי שלא גר ברמת גן. כי לא מעניין אותנו מה אחרים עושים, מעניין אותנו מה אנחנו חושבים על זה ואם זה נכון או לא.