"לאחר שורה של אסונות ומשברים עולמיים, יהיה נחמד לשדר פעם אחת אירוע חיובי" הצהירו בערוץ 10 לקראת הסיקור המקיף של החתונה המלכותית. אף שמבצע השידורים שלהם התגלה כחלש מבין שלושת הערוצים, לכל הפחות הם צדקו בהצהרה זו: הפנינג הנישואים והסיקור הטלוויזיוני של החגיגות היו תענוג רב קסם בסדר הגודל של הקראת סיפור לפני השינה לילדיך לאחר יום עבודה ארוך.
על כך יעידו החיוכים הרבים שנראו על המסך, התגובות החמות של הקהל שהגיב על ההתרחשויות ברשתות החברתיות וגם האווירה החיובית באולפני הטלוויזיה. עולצים במיוחד היו ברוממה, שם הפגינו אורן נהרי ודוד ויצטום שידור עתיר אנרגיות שייכנס לפנתיאון התקשורת הישראלית. זו עובדה ראויה לציון בעיקר מפני שהשניים אינם ידועים כאנגלופילים, ובכל זאת הם היו מלאי תשוקה כאילו שאלה הם ילדיהם שלהם שמתחתנים מול עיניהם.
עם זאת, החיסרון הגדול של ערוץ 1 היה העדרו של כתב שטח בלונדון. הניסיונות לפצות על כך בשיחות טלפון עם אנשים הנמצאים במקום לא היו מועילים, וזו היתה הסיבה היחידה בכל זאת לזפזפ. ערוץ 10 שלחו לבירת אנגליה את נדב איל ויעקב אילון, וערוץ 2 הסתפק בשירותיו של כתבו הקבוע בעיר, ליאור פרידמן. שוב התגלה כי לעתים עדיף המועט על המרובה, שכן פרידמן עבד במרץ כמו תריסר כתבים או כמו כל הסוסים שבכרכרות המלכותיות, והשכיל שוב ושוב לדלות מרואיינים מעניינים מכל שכיית חמדה שבדרך לארמון בקינגהאם.
אל תפספס
לעומת זאת, כמו עמיתיו בערוץ המסחרי הנוסף, גם בערוץ 2 כינסו סביב האולפן מבחר פרשנים שלא הלמו את גודל המעמד והתקשו להביא לצופה מידע חיוני, תובנות מבריקות או אבחנות משעשעות. בניגוד לכך, ויצטום ונהרי הוכיחו כי במיטבם הם מעין אנציקלופדיה בריטניקה מתודלקת. השניים הצליחו לתמוך ברגעי השיא של הטקס ולחפות על הרגעים המתים שלו במעיין בלתי נגמר של ידענות, שנינות וניסיון. הם מיקמו את האירוע בהקשר ההיסטורי-חברתי-תרבותי שלו, ועשו זאת בחן, ברהיטות וללא נימה של פטרונות.
בנוסף, ויצטום ונהרי הפליאו גם לנהל פינג-פונג מילולי עם פרשנית האופנה, העיתונאית הוותיקה נורית בר-יער, שמחצה בקלילות את מתחרותיה הצעירות והמגמגמות בשני הערוצים האחרים. האולד-סקוליות של בר-יער היתה בדיוק מה שמשדר כזה נזקק לו, והביטחון שלה הצליח לסחוף גם את שני העיתונאים המהוגנים שמולה לדבר על כתום אפרסק ואפור חיוור.
עדות לעוצמת המשדר המהפנט של ערוץ 1 היתה כמות התגובות הגדולה לשידור בטוויטר ובפייסבוק המקומיים. ההשתפכות עליו הוכיחה כמה אמפטיה מובנית יש בציבור לערוץ הציבורי וכמה חבל שהוא לא מרבה לנצל אותה.
כיוון שהתרחשויות גלובליות בזמן אמת הם ממילא הנשק היחיד שעוד נותר לטלוויזיה המשודרת במלחמת ההישרדות שלה נגד מקליטי ה-VOD למיניהם והאינטרנט, כדאי אולי שהערוץ ינצל את כוח האדם שלו כדי להרים תצוגות שכאלה גם סביב אירועים שהם לכאורה חשובים פחות. למשל, אפשר רק לדמיין כמה כיף יהיה אם ויצטום ונהרי ינווטו בעוד כשבועיים את משדר האירוויזיון, ובין שיר לשיר יסבירו כי טורקיה בחיים לא תיתן לרוסיה דוז פואה בגלל משקעים מימי מלחמת קרים.
למעשה, זה אך יאה שערוץ 1 היה המנצח הגדול של מבצע השידורים, שכן החגיגה המלכותית כולה עמדה בסימן החזרת עטרה ליושנה. כל מי שמתלונן על ההשטחה של התרבות בימינו היה יכול רק להתענג על הטקס, שזיכה מזמורי תהילים ומוזיקה קלאסית בעדנה שכמותה הם לא ידעו שנים.
חשוב מכך, בעידן שבו הפקות דגל מקומיות מאלצות אותנו לראות כבר בתחילתן כיצד הפסוודו-גיבורות שלהן דורשות מבני זוגן לנשק להן את הטוטה מיד כשהן מתעוררות, וויליאם וקייט הוכיחו לנו שאפשר להחזיק מעמד שלוש שעות בלי מגע פיזי, וגם אז להסתפק בנשיקה קטנה. נכון, היא נמשכה רק שנייה ונראה שאפילו לא היתה בה לשון, אבל היא תיחרת בלב לעד, כי היה בה כל כך הרבה פאסון.
אל תפספס
אז נכון, אפשר להתלונן על המשאבים הכספיים האדירים שהושקעו בחתונה, אבל זה לא שמנצ'סטר יונייטד או האולימפיאדה עולים פחות ותורמים להצלת ילדים רעבים. אפשר גם להצר על כך שבזמנים שבהם מיליוני אנשים נלחמים על חייהם ועל עצמאותם ברחבי הגלובוס, אזרחי תבל מעדיפים לבזבז צהריים שלמים על שני אנשים שבסך הכל מתחתנים. מצד שני, כולנו הרי יודעים שגם אם לאיחוד האירופאי היה פנאי היום, הוא לא היה מקדיש אותו כדי לשלוח כוחות סיוע לסוריה.
לפיכך, גם חסידיו הנאמנים ביותר של מוריסי צריכים להודות כי הם לא יפתרו את כל צרות היקום וגם לא את צרותיהם שלהם, לו רק יזעמו על החגיגה המלכותית או על מי שנהנה ממנה. התרגשות מטקס יפה כל כך, שאיחד בצורה יפה כל כך בין שני אנשים יפים כל כך, מעידה בראש ובראשונה על אנושיות, וזו הרי התכונה שאנו נזקקים לה יותר מכל כדי להפוך את העולם הזה למקום טוב יותר.
בנסיבות כאלה, התגובה הטובה ביותר לביקורת על משפחת המלוכה הבריטית היא לצטט את המשפט שכתב המחזאי הגדול בהיסטוריה הלאומית, וויליאם שייקספיר, לשליט בן לאום אחר, יוליוס קיסר "אנשים הם אדונים לגורלם, ואם מצבנו שפל, האשמה אינה בכוכבים כי אם בנו עצמנו".