עם אובד: "העם הנבחר" של ירון לונדון אינה אלא פולחן של אישיותו

"העם הנבחר", סדרת הדוקו החדשה של ירון לונדון, מנסה לשרטט את המיתוסים המכוננים של החברה הישראלית אבל רק מנפחת את האגו של יוצרה. אריאל קריל חסמב"ה

אריאל קריל
01/05/2011

אחד המיתוסים הגדולים של התרבות המקומית הוא שירון לונדון הוא התגלמות הישראלי היפה: צבר, אתאיסט, ציוני, רודף שלום אך מוכן לקרב, בעל עברית עשירה, אינטלקטואל שמדבר בגובה העיניים. ראשיתו של המיתוס הזה בדברים שאמר יגאל מוסינזון, כך מספרים, לפיהם הגה את דמותו של ירון זהבי, מפקד חסמב"ה הצעיר, בהשראת לונדון הנער, שהיה בנם של בעלי הבית שלו. מאז, נדמה שמקור ההשראה עשה כל שביכולתו כדי למלא את חליפת הציפיות שנתפרה לו באמירה זו ובעבודתו העיתונאית רבת הפנים לקח על עצמו לבטא את קולו המשוער של אותו ישראלי שהוגי המדינה ראו כביכול לנגד עיניהם כשפעלו להקמתה.

לא רק שהמיתוס הזה לא פסח על יוצרי "העם הנבחר", הסדרה הדוקומנטרית שפרקה הראשון מבין ארבעה שודר אמש (שבת) בערוץ 8 של HOT; הוא ככל הנראה הכתיב את ההיגיון שלה. הסדרה שמה לעצמה להתחקות אחר המיתוסים שמעצבים את החברה הישראלית ומה יותר מתבקש מאשר לשים את המושכות בידיו של הישראלי בה' הידיעה? הרי לכאורה די להצמיד לו מצלמה קטנה סטייל "מחוברים" ו"מחוברות" – וכמחווה לאם הקדמונית של שתי הסדרות הללו, הלא היא "השמן עם הסוני" שיצר לונדון עצמו בשנות התשעים – כדי לזכות במיפוי שלם של המיתוסים שמכוננים את החברה הישראלית משום שהם גם אלה שמרכיבים את מיתוס העל שנקרא "ירון לונדון".

אלא שאם יש משהו ש"מחוברים" ו"מחוברות" לימדו אותנו זה שככל שאנחנו נחשפים לפרטי ביותר שבאדם כך אנחנו מגלים את הכללי שבו – את הפחדים ואת השאיפות, את הלבטים ואת השמחות שהם גם שלנו. ואילו לונדון מעולם לא פותח צוהר אל עולמו האישי באמת; הוא תמיד מלכתחילה לונדון הייצוגי, "ירון לונדון" הדמות הראויה ולא ירון לונדון האיש המצוי. וכך, התוצאה של "העם הנבחר" היא הפוכה: במקום לחשוף את המיתוסים שמנחים את רובנו בחיים האלה ובמקום הזה על ידי חדירה למעמקי נפשו של אדם אחד, קיבלנו – אם לשפוט על פי שני הפרקים הראשונים – דיון בישראליות שדומה בעומקו להקדמה של מדריך לונלי פלנט לישראל, מצד אחד, וחיזוק מגלמוני לדמות האינטלקטואל העממי שלונדון מטפח מאז ימי "מסיבת גן", מצד שני. או, במילים אחרות, בדיוק בגלל שלונדון אינו באמת נובר בעצמו במהלך הסדרה יוצא שהוא הדבר היחיד שאליו אנחנו למעשה נחשפים בה.

טוב לדעת (מקודם)

האם בי קיור לייזר מתאים לכם? ככה תדעו למי המכשיר מתאים ולמי לא

מוגש מטעם בי קיור לייזר
אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
בדיוק בגלל שלונדון אינו באמת נובר בעצמו במהלך הסדרה יוצא שהוא הדבר היחיד שאליו אנחנו למעשה נחשפים בה. לונדון עם מיכאל קובנר, מתוך "העם הנבחר"(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

הפרק הראשון של "העם הנבחר" הוקדש לשואה (בהמשך ישודרו פרקים שעוסקים בגיבורים, בתנ"ך ובשאלת היותנו "עם אחד"). הוא הורכב מסדרת שיחות שניהל לונדון, בין השאר עם ניצולת שואה מקיבוץ לוחמי הגטאות, עם הפרופסורים יהודה אלקנה וחנה יבלונקה, עם בנו של המשורר והפרטיזן אבא קובנר, עם העיתונאי וגיבור הריאליטי גואל פינטו, עם חנא סרור, רופא ערבי שמשתתף במפגש לזכר השואה, עם כמה נערים ונערות שחזרו מביקור באושוויץ ועם עוד כמה שלוקחים חלק בסדנת פסיכו-דרמה של ניצולי שואה. בין לבין, נשזרו קטעים מתוך הצגה ילדותית למדי ואף מביכה בשם "הדור השלישי".

ומה למדנו מכל זה? שזיכרון השואה מנוצל בישראל לצרכים אידיאולוגיים. וואלה. עד עכשיו באמת חשבנו שאין קשר בין משלחות בתי הספר לאושוויץ לבין הטמעת חשיבותו של השירות הצבאי. עד עכשיו מעולם לא שמנו לב שאין טקס לזכרם של ששת המיליונים שבו המילים "גרעין אירני" אינן נישאות בפי כל נואם. עד עכשיו לא זיהינו שבסוף כל משפט שמתחיל ב"שואה" מחכה פוליטיקאי עם המילה "תקומה". באמת, מזל שיש לנו ירון לונדון שכזה, שיגלה לנו את כל האמיתות המפתיעות הללו.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
לא ברור מה הוא בכלל רוצה. לונדון עם גואל פינטו, מתוך "העם הנבחר"(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

הצרה היא שמעבר לכל המובן מאליו הזה, שנפרש בצורה די מייגעת לאורך 50 הדקות של הפרק, כלל לא ברור מהי עמדתו של לונדון עצמו בנוגע לנושא שעל הפרק. הוא שואל, למשל, את קבוצת הנערים שחזרו מאושוויץ מה היו עושים אילו היו גרמנים בזמן מלחמת העולם השנייה אך למשמע תשובותיהם הכנות – "ככל הנראה היינו הולכים עם ההמון" – נמנע מלשאול אותם איזו מסקנה אפשר לגזור מכך לגבי הכאן והעכשיו, הן בנוגע ליחסם לגרמנים היום והן בנוגע למידת שיתוף הפעולה שלהם עם ההחלטות שמקבלת עבורם ממשלת ישראל. למעשה, הוא מותיר את מיתוס השואה כמיתוס וכלל לא נוגע בשאלה באיזה אופן הוא מיתוס מעצב.

לאחר מכן, בשיחה עם גואל פינטו, הוא הודף את הטענות בדבר הבעייתיות שמהווה מרכזיותה של השואה בזהות הלאומית עבור אותם ישראלים שאין להם שורשים באירופה: אין להשוות שישה מיליון נרצחים אירופאים לכמה מאות לובים שנשלחו למחנות, הוא אומר. ואילו, מצד שני, כלפי אותו רופא ערבי שלוקח חלק במפגש לזכר השואה לונדון מטיח שהוא מוכן להכיר בסבל של הנכבה אך לא בהשלכות הפוליטיות שלה (זכות השיבה וכו'), מתוך תקווה, כנראה, שהרופא יאמר את אותו הדבר לגבי השואה וההשלכות הפוליטיות שלה (צידוק קיומה של מדינת ישראל) – הרמה שהרופא מסרב ברוב תבונה להנחית.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
דיוקנו של ישראלי שמחליט לא להחליט. מתוך "העם הנבחר"(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

מבולבלים? בצדק. כי עם סיום פרק השואה של "העם הנבחר" כלל לא ברור מה ירון לונדון רוצה מאיתנו. לזיכרון השואה יש השלכות אידיאולוגיות על חיינו – נכון. ומה הלאה? האם לונדון חושב שזה מסוכן? האם הוא חושב שצריך לשנות את האופן שבו אנחנו מעלים את זכרם של הנרצחים? האם הוא חושב שאין ברירה אחרת ושצריך להמשיך כפי שהיה עד עכשיו? לא ברור. מה שכן ברור זה שאת לונדון כל זה לא כל כך מעניין. מה שחשוב לו זה להראות לנו שהוא יודע לשאול את השאלות "הנכונות", לשחק מול כל מרואיין את פרקליטו של השטן הפרטי שלו כדי לגרום לו לנסח את דעותיו בצורה הנהירה והמזוקקת ביותר.

זה אמנם ראוי להערכה – ולונדון תמיד היה מראיין משובח – אבל מה יוצא לנו מזה? עוד דוקו על הבעיות שמעורר זיכרון השואה בישראל מבלי שום ניסיון להתוות להן איזשהו פתרון. עוד תוכנית שבה אנחנו נחשפים לכושרו של ירון לונדון להתמוגג מעצמו. אם יש משהו אחד שאפשר לקוות מ"העם הנבחר" זה שהיא סופסוף תפוצץ את ההילה שאופפת את ירון זהבי "האמיתי": היא תראה כמה קל זה להישאר יפה כשאינך נוקט עמדה. ובמובן זה, לונדון של "העם הנבחר" הוא באמת הקלישאה של הישראלי המצוי, זה שנהנה לנבור במובן מאליו של עצמו רק כדי להחליט שוב, כל פעם מחדש, שעדיף בעצם לא להחליט.

"העם הנבחר", שבתות, 22:00, ערוץ 8, HOT

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully