פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שועלי המדבר: פליט פוקסז לא משהו, אוקרביל ריבר דווקא כן

      פליט פוקסז הם עדיין אוברייטד, אוקרביל ריבר שווים את ההשקעה ו-tUnE-yArDs תביא לכם את האביב. עינב שיף שמור לביקורת

      נהר הפרא

      אוקרביל ריבר (יח"צ , Alexandra Valenti)
      האם ב-2011 יש זמן ללהקות כאלו? אוקרביל ריבר (צילום: יח"צ)

      פעם בכמה זמן יוצא אלבום שמסביר את כל הטוב והרע שיש בעידן המוזיקלי הנוכחי. "I Am Very Far", אלבומה החדש והשישי במספר של הרכב האינדי אוקרביל ריבר, נופל במדויק על המשבצת הזו: מצד אחד, רק בעשור שבו האינטרנט מביא את המוזיקה לכל בית, הרכב שכזה יכול להתקיים במרחבי השוליים הרחבים של ארצות הברית וחוגי המעריצים האירופים של להקה מורכבת ואינטליגנטית כמוהם. מצד שני, רק עשור שבו מאית השניה הוא הזמן שבני אדם מוכנים להמתין בשביל לקבל תשובה יכול להביא לכך שאלבום עשיר ועמוק כמו "I Am Very Far" ייזנח בתוך כמה שניות.

      אין כאן להיט מדהים ומפיל מהשניה הראשונה כמו "Our Life Is Not A Movie, or Maybe", השיר המכונן של הלהקה הזו והנאמבר שכל שיר שלה נמדד ביחס אליו, פחות או יותר. גם הכתיבה של מנהיג ההרכב, וויל שף, הפכה צפופה ואפלה יותר, עם טקסטים ארוכים ארוכים, כך שלוקח לפחות חמש שמיעות כדי להבין את העושר הגדול של שירים כמו "We Need A Myth" או "Wake And Be Fine", שחורג מתחום הפופ-רוק ולוקח את אוקרביל ריבר למחוזות ספרותיים של ממש.

      אחרי שאלבומם האחרון והמעולה, "The Stand Ins" הגיע למקום ה-42 בטבלת הבילבורד, "I Am Very Far" היה אמור לקחת את אוקרביל ריבר קדימה, כפי שקרה להרכבים סטייל The National, שמצאו את עצמם פתאום במקום השלישי בטבלה. קשה להאמין שעם אלבום קשה כמו "I Am Very Far", עליו הכריז שף שהוא בהחלט יצירה שלא נועדה לרצות קהל רחב, זה אכן יקרה.

      עטיפת האלבום "I Am Very Far" של אוקרביל ריבר (סריקה)
      כנראה שלא יוביל להצלחה מסחרית, אבל העיקר האיכות. עטיפת "I Am Very Far" (סריקה)

      אוקרביל ריבר תמיד היו להקה יומרנית, שהיומרנות הביאה לא פעם לבינוניות ומיאוס מההתנשאות שלה על מאזינים. ב-"I Am Very Far", שכבר נדמה אחרי שלוש-ארבע שמיעות שדבר לא ייצא ממנו בגלל אותה יומרנות, משהו קורה: אולי זו התשוקה להרכב שמחפש את עצמו באובססיביות שבה אוקרביל ריבר מחפשת בשיריה; אולי זה הקול הלא ייאמן של שף, שתמיד משכנע את המאזין שבדרמה שלו כדאי להשקיע ("The Valley", "White Shadow Waltz" הארקייד פיירי); ואולי זה בכלל הצורך האקוטי של בני אדם בסיפור קצר, חזק וטוב, כמו שמאיר אריאל שר ב"לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ". כך או כך, בסוף התמונה התלת-מימדית הזו נפתחת ומאחוריה מתגלה עולם עשיר וספוג השראה, שאולי לא מתאים לכל אחד, אבל מי שכן מוצא את עצמו בתוכו – לא מעוניין לצאת ממנו.

      שועלי שמשון

      Fleet Foxes (יח"צ , Sean Pecknold)
      אז מה הסיפור פה לעזאזל?

      לעומת אוקרביל ריבר, קשה להבין מהיכן אנשים שואבים את הסבלנות להרכב כמו Fleet Foxes. אלבום הבכורה שלהם הפך, משום מה, לחדשות המסעירות של 2008 ברוב מגזיני המוזיקה המובילים בעולם, שהכתירו את הפולק מבוסס ההרמוניות של החבורה מסיאטל כאלבום השנה. נכון, מאד מגניב שלהקה שמנהיגה, רובין פקנולד, היה אז בן 22 ועדיין הצליח לחבר קטעים כל כך עשירים (בוודאי "Mykonos", באמת שיר מרהיב), אבל יחסית ללהקה שנקראת פליט פוקסז, לא היה בהם שום דבר שועלי ובוודאי לא בשורה חדשה בתוך ז'אנר שהתחדש מאוד במאה ה-21, החל מג'ואנה ניוסם דרך M.Ward ועד, כמובן, אנימל קולקטיב. גם המופע החי שליווה את האלבום היה אחד החוויות המשעממות ביותר שניתן לצרוך בפסטיבל – עם אלכוהול ובלעדיו.

      עטיפת האלבום "Helplesness Blues" של Fleet Foxes (סריקה)

      החדשות הטובות הן ש-"Helplessness Blues", החדש של פליט פוקסז, הוא אלבום הרבה יותר טוב מאלבומם הראשון. קודם כל, הוא פשוט מעניין יותר בכל פרמטר – בעיבודים המורכבים שנוספו ללהקה; בווריאציות השונות בהן פקנולד מגיש את השירים בקולו יוצא הדופן (שאגב, חלק מההרמוניות מבוססות על הכפלת קולותיו, ללא עזרה מחברי הלהקה); ובעיקר בטקסטים שלו, כשבולטים במיוחד "Montezuma" הפותח, "Someone You'd Admire" ושיר הנושא המעולה, שבו פקנולד, דווקא אחד שנראה כמו היפי, "מעדיף להיות בורג מתפקד במערכת שמשרתת מטרה גדולה ממני". בשורה התחתונה, "Helplessness Blues" נשמע מנותק הרבה פחות מזמן ומקום כפי שהיה אלבום הבכורה, ולכן גם מעניין לשוב אליו.

      החדשות הרעות הן שהרלוונטיות של "Helplessness Blues" מעט מתבטלת ביחס לשטף החומרים החדשים של התקופה, ואלמלא ההתעקשות להבין מהיכן צומחים שורשי הסימפטיה להרכב הזה בקרב הממסד הביקורתי בחו"ל, אפשר היה להיפטר ממנו במחיאות כפיים רפות ולהמשיך בחיפוש אחר חומרים מרגשים וחדשניים יותר. עם זאת, ההשתפכות סביב האלבום כרגע (ציון 9 במגזין ספין, 4 כוכבים מתוך 5 בגרדיאן), תוביל לכך שגם באלבום הבא נצטרך לשאול מה סוד הקסם של ההרכב הזה, שסתם נשמע כאילו לא טרח להתגבר על משבר שפקד אותו עם התפרקותם של קרוסבי, סטילס ונאש.

      *פליט פוקסז - "Helplessness Blues" (ייבוא: היי פידלטי)

      האלבום שמביא את האביב

      עטיפת האלבום "Who Kill" של Tune-Yards (סריקה)
      היוקלילי כשוט-גאן של עומאר. עטיפת האלבום של tUnE-yArDs (סריקה)

      כך, למשל, חבל להשקיע כל כך הרבה מאמץ בפליט פוקסז, כשיוצרת כמו tUnE-yArDs מסתובבת עם אלבום מבריק כמו "w h o k i l l". מדובר בסוג הריליסים האלו שתענוג לחזור אליו שוב ושוב כדי לגלות בו צדדים שלא נחשפו בהאזנה הראשונה, שהיתה ניסיון להתמודד עם ההפתעה שאלבום כל כך טוב מספק.

      tUnE-yArDs הוא בעצם הפרויקט של יוצרת בשם מריל גרבוז (Garbus), יוצרת שמסתובבת עם יוקלילי כאילו הוא השוט-גאן של עומאר מ"הסמויה" ומקיפה את עצמה בלופים, כלי הקשה וחתיכת מיתרי קול מוזרים. "w h o k i l l" הוא אלבומה השני, והראשון שיוצא בלייבל מסודר (4AD היוקרתי), וצריך להקשיב לקטעים כמו "Gangsta" כדי להבין שאם פקנולד מהפליט פוקסז שר כמו האיידולים שלו רק טוב יותר, גרבוז פשוט לא נשמעת כמו שום דבר שניתן להשוות או לרפרר אליו. ברגעים מסוימים אפשר לחשוב שהיא בכלל גבר והמושג בית-פזמון זר לה לא פחות משהוא זר לטום יורק, מינוס הסבל הקיומי שנלווה לשירי רדיוהד באלבומם האחרון והבינוני.

      הערך המוסף של tUnE-yArDs הוא בעצם ההבנה שמוזיקה אקספרימנטלית יכולה להיות כיפית ומרגשת, ולא רק מעונה ומוסרנית. יחסית לכבדות המצוינת של אוקרביל ריבר וזו הלא ברורה של פליט פוקסז, מריל גרבוז היא המעבר מחולצות ארוכות לקצרות בעונה הזו ואחת ההפתעות שרק האביב יכול להביא.

      *tUnE-yArDs – "w h o k I l l" (לייבל: 4AD)