הרבה זמן. הרבה זמן לאללה, אבל היום הזה הגיע. "2 Hot Sauce Committee Part " (להלן HSCP2) יוצא שבע שנים לאחר אלבום ההיפ הופ האחרון של הביסטי בויז, "to The 5 Boroughs", שהיה יותר מכל מניפסט של כבוד למקום ממנו באו ואותו הם מייצגים ניו יורק סיטי - ולמציאות הגלובלית שהשתנתה מהקצה אל הקצה.
שאלת הרלוונטיות של הטריו הניו יורקי לעולם בו ההיפ הופ הוא עוד אפיק למכור לך משהו שאתה לא באמת צריך חיכתה יותר מתמיד לתשובה בקריירה הארוכה שלהם. עוד מהיום הראשון, הביסטיז תמיד היו בצד הקול של העניינים. נשים את המוזיקה בצד לרגע, הקליפים, העטיפות וכל הסטייל שלהם שמתפרע בין Pאנק להומור, בין היפ הופ ל-Fאנק, בין סלייס פיצה למנת גורמה, בין רגאיי לרוק הארד קור תמיד, לא משנה באיזה פילטר יעבירו אותו, נותר מוקפד. הסטייל הזה תמיד היה חותמת האיכות של הביסטי בויז.
הם המציאו את הבלוגינג האישי עוד בניינטיז, במגזין מדהים שהוציאו ושנסגר יחד עם חברת התקליטים שלהם. עשור אחר כך הם ניבאו את הלוק של יוטיוב כשחילקו ל-50 מעריצים מצלמות וערכו מזה סרט מבריק שתיעד הופעה שלהם. בשנה האחרונה הבלוג של אד רוק הוא אחד הדברים המצחיקים והעמוקים, עד כמה שזה נוגע לדאחקות ושירים נשכחים. ואילו בטמבלר החדש של השלישייה הם יישרו קו ושיחררו את הסינגל החדש שלהם שניה לאחר שהוא דלף. ויש כמובן את סרט האולסטארז ש-MCA ביים לרגל יציאת האלבום החדש ואת הטייפ שדרכו הם השמיעו את האלבום בלייב סטרימינג במדיסון סקוור גרדן.
2011 - וכן, הבויז עדיין יודעים לעשות רעש מהסוג שתמיד יישמע רם וברור ובסטייל. הכל נכון ואלוהים עדי שאני מת על וויל פארל ולא הייתי מתנגד להוריד פאנקייק במסעדה של מייק די וטד דנסון. אבל באלבום החדש, המוזיקה היא זו שעושה את הרעש וסוגרת יפה יפה את הפינה של הרלוונטיות, אפילו יותר מהסרט המפרק של MCA.
אל תפספס
אמנם אין כאן את האלם מההלם שבא עם השמיעה הראשונה של "Check Your Head" ב-92', אבל ההאזנות הראשונות לאלבום החדש מזכירות יותר מהכל את הקלאסיקה האלמותית הזו, שהיא בכלל גם אחד האלבומים הטובים ביותר שיצאו אי פעם. ככל שמעמיקים לשמוע מגלים גם הדים ל-"Paul's Boutique" ולאווירת ה-"מותק, הסינתיסייזר השתגע" של "Hello Nasty". אבל זהו בעיקר הדרייב הבלתי ניתן לעצירה של אחד מיקרופון ושלושה אמסיז כמו אד רוק, מייק די ו-MCA שעושה את האלבום הזה.
מבחינת המילים, שתמיד היו החלק המצחיק באמת בביסטי בויז, הן עדיין יוצרות את העולם האסוציאטיבי הייחודי להם, גם כשהם יוצאות מהפה של גברים בני 40 ומשהו. המשפט "זה מצחיק יותר באנגלית" נכון שבעתיים כשהוא מגיע ביחס למלא רפרנסים לאוכל, סדרות טלוויזיה מהסבנטיז, גיבורי אולד סקול מהשכונות, ניו יורק, רובוטים, כל מיני וריאציות שונות של המילה דיסקו, ניו יורק, ריקודי למבאדה עם מגבת על המותניים והתרנגולות של קני רוג'רס.
אבל אל תתנו לרוח השטות הזו להטעות. זה לא אומר לשניה שהביסטי בויז מנסים להישמע צעירים, מגניבים ומעודכנים, שמתנשפים אחרי טרנדים שהם הכי אפריל 2011. גיהנום לא. אד רוק הראשון להודות בזה: "Oh, my God, just look at me/Grandpa been rapping since '83". במקום אחר הוא אומר שקוראים לו אדם הורוביץ והוא לא מפחד להשוויץ. ל-MCA אין שום בעיה לזרוק לתוך שורה את אגדת האולד סקול גראנדמאסטר קאז כדי להבהיר נקודה או לקרוא לשיר Pאנק על שם לי מייג'ורס, מי שגילם את סטיב אוסטין, האיש ששווה שישה מיליון דולרים, ושספק אם יש היום שישה אנשים שזוכרים או מכירים אותו בכלל.
אל תפספס
כן, הביסטיז תמיד יישארו בויז. זה כנראה תמיד יישאר ככה. הם לא צריכים להצדיק את זה, הם נהנים לספר על זה, ועדיין עושים את זה, כמה כיף לשמוע, בדרך שלהם. עם הרבה מאוד כיף, מינימום חשיבות עצמית ויד קלה על העט. נאס, אחד שבדרך כלל כותב היסטוריות כשהוא מתיישב להושיב את החרוזים על ביטים, מתארח פה ומרגש לשמוע כמה כבוד יש לאחד האנשים החשובים בהיפ הופ לאגדות שלצדו. השיר שלהם, גם אם דלף לפני שנתיים, עדיין נשמע טרי טרי כמו חומוס בשבע בבוקר אצל עלי קרוואן. ואילו סנטיגולד, שסוגרת את רשימת האורחים המצומצמת, מביאה כאן יופי של וייב ל-" Don't Play No Game That I Can't Win", שלאגר עולמי כמו שקראו לזה פעם.
מאחורי הבחירה של הבויז להביא את שני האורחים האלה, ואותם בלבד, עומדת סיבה מוצדקת ומוכחת הם פשוט הופכים את המוזיקה לטובה יותר, לא למכירה יותר. אין כאן חשודים מידיים, אורחים שחוקים שחוזרים על אותם בתים שנשמעים כמו אלף בתים אחרים באלף שירים אחרים שנפסיק לדבר עליהם בשבוע הבא. בניגוד לתדמית ולהרגלי התזונה שלהם, הבויז תמיד ידעו לשמור על איפוק באורחים ולהביא רק את מה שצריך כמו שצריך כדי להביא תקליט בנזונה.
אל תפספס
העובדה שהם גם מוזיקאים שיודעים להחזיק ברצינות קלילה Pאנק, Fאנק, רגאיי ופסיכדליה, עבדו עם המפיקים היצירתיים ביותר שיש, עם די ג'ייז רוצחים מהחלל וקלידנים שהם גם נגרים, גורמת למוזיקה ב-"HSCP2" להישמע כמו קססה שרק הבויז, שהפיקו לבדם את האלבום, מסוגלים להביא היום. קלאסיק שיט. המשפט שוויל פארל אומר בסרט "We bring super cool old school dance throw down from the FUTURE" יושב פה בול על המוזיקה. לעזאזל, עוד ב-89' הם עשו את המחוות האלו לאולד סקול ואין שום סיבה שבעולם שישנו את זה ב-2011.
הם עדיין יודעים להביא היפ הופ לפנים, לישבנים ולחניכיים, עם הרבה Fאנק ששוב מזכיר למה הם מקבלים כבוד מהרבה מוזיקאים מהז'אנר, ערימות של סינתים משתוללים, קאובלס (איך אפשר בלי), דגימות מסתוריות ומוזרות, גיטרות, הבאס הזה של MCA, פסיכדליה בטירוף, וכן - שיר ה-Pאנק האלמנטרי. אם זה נשמע כמו הבלופרינט של "Check Your Head", כאמור, זה לא מקרי.
"Say It", אחד מהרגעים הטובים שלהם באלבום, נשמע כמו המשכו הישיר של "Gratitude", אחד הקטעים הקטלניים מ-"Check". בכמעט כל קטע כאן מסתתר איזה סוד נושן שכיף לפענח מחדש, או כזה שמתחולל לך בין האוזניים לראשונה. "Non Stop Disco Powerpack" עושה הומאז' ללהיט האולד סקול מ-1980 "Spoonin Rap", כפי שרק הם יודעים וזוכרים. "Long Burn The Fire" הוא קטע שיכול לתת פייט להרבה מהקטעים הקלאסיים של הבויז לאורך השנים ו-"Funky Donkey" מתקשר עם חלק גדול מהם. ויש עוד לפחות עשרה נוספים כאלו במידה משתנה של הנאה.
וכמובן, מקומה של הנוכחת-נפקדת בהרכב, החברה הרביעית בביסטי בויז, העיר ניו יורק, לא נשכח. היא זוכה כאן שוב לשליכטה של חיבה, כבוד וגם ניעור קטן מבניה הטובים ביותר. הם אפילו בחרו לסיים את אלבום הכי גוד טיים שיצא השנה עם המילים "ניו יורק סיטי". ואין יותר ממנה כשזה מגיע לגוד טיים, בטח שלא עם שלושת הווילדה חייס האלה. ביסטי חדש. הכיף בשיאו.