שואה שלנו? למה השואה מעניינת את הצעירים באירופה יותר מאשר בישראל?

אם מישהו רוצה ללמוד על היחס של הציבור הישראלי לזיכרון השואה, הוא יכול להסתייע בקבלת הפנים שחיכתה כאן לשניים מהסרטים העלילתיים הבולטים שנעשו בישראל בשנה האחרונה. מדובר ב"פעם הייתי" של אבי נשר, שובר הקופות המקומי הגדול ביותר של 2010 להוציא את "זוהי סדום", ו"הדקדוק הפנימי" של ניר ברגמן, שהיה אחד מחביבי הביקורת בשנה זו וגם המוביל במספר המועמדויות לפרסי אופיר, אך יצא מהטקס בידיים ריקות.

חוץ מהעובדה שנעשו באותו זמן בידי שניים מהיוצרים הבולטים בישראל ובהשתתפות כמה מהשחקנים המובילים בה, יש מכנה משותף נוסף בין השניים: הן "פעם הייתי" והן "הדקדוק הפנימי" מתארים כיצד הבית היהודי בנה את עצמו על חשבון ההדחקה של מה שעבר על בניו כמה שנים קודם לכן. שניהם סרטים שבהם הגיבורים מרשים לעצמם לדבר על כל דבר, אבל לעולם לא מזכירים מפורשות את הדבר הנורא ההוא.

ההבדל הוא שכל אחד מן הסרטים ניגש לסוגיה הכאובה בגישה אחרת לחלוטין. וכך, "פעם הייתי" עשוי בסגנון קלאסי, כזה שמודע היטב לכל מה שהקולנוע מציע ומנצל זאת עד תום, ואפשר להגדיר אותו כ"סינמה פרדיסו" של הדור השני. כפועל יוצא של העובדה שנשר התחנך בהוליווד בשעה שברגמן עשה זאת בסם שפיגל, "הדקדוק הפנימי" הוא יצירה מופשטת ומינימליסטית בהרבה, שלא מנסה להפוך את העולם לאסתטי אלא דווקא שמה דגש על הכיעור שבו. לפיכך, אותה אפשר להגדיר כתשובת הדור השני לטוד סולנדז.

כל אחד מן הסרטים הללו ראוי להיחשב כאחת מן היצירות הקולנועיות החזקות והחשובות שהופקו בישראל בשנים האחרונות ובגלל זה גם היה ראוי לחשיפה גדולה ככל האפשר, אך בגלל הפערים הסגנוניים היה להם קהל יעד שונה לגמרי: "פעם הייתי" המסורתי יותר פנה בעיקר לציבור המבוגר, כזה שבדומה לגיבוריו, היה ילד בשנות השישים ועדיין אוהב קולנוע בטעם של פעם. לעומת זאת, "הדקדוק הפנימי" התאים ברוחו לצופים הצעירים יותר, כאלה שסבא שלהם (להבדיל מאבא שלהם) היה בשואה, והסיבובים שלהם על הציר שבין פסטיבלים לקולנוע לאוזן השלישית הכין אותם לעכל כל סגנון צורני שלא יהיה.

הקיטוב בין קהלי היעד של שני הסרטים הוביל גם לפער מוחץ בהישגים הקופתיים שלהם: "פעם הייתי" הביא לאולמות כ-300 אלף איש, ו"הדקדוק הפנימי", לפי ההערכות הנדיבות ביותר, משך אליהם שישית מן הכמות הזו. פער זה אינו נובע מהבדלי איכות, שכן מדובר בשתי יצירות משובחות, כל אחת בדרכה. הסיבה לכישלון סרטו של ברגמן היתה אחרת – הצופים שהוא דיבר אליהם פשוט לא רצו לשמוע את מה שהיה לו להגיד, ולא משנה כמה יפה הוא עשה זאת. בהמשך לכך, גם "שתיקת הארכיון" התיעודי של יעל חרסונסקי, הדומה בחדשנותו הסגנונית ל"הדקדוק הפנימי", לא עורר תהודה מיוחדת בהקרנותיו המקומיות, ואפשר להניח כי לו רק היה מתעסק בחומרים אחרים, הוא היה הופך ללהיט קטן בסדר הגודל של "ואלס עם באשיר".

המפלה היחסית של שני הסרטים חשפה שוב כי בניגוד לבני הדור הראשון והשני, שעדיין ממלאים ימי עיון על משפט אייכמן ונוהרים לסרטים בנושא, בני הדור השלישי מבקשים לעבור הלאה. ההורים והסבים שלהם זעקו "אל תיגעו לי בשואה", אבל הם כבר קוראים "עזבו אותי מהשואה". עזבו אותנו, כי אנחנו כבר לא רוצים לראות קולנוע שבו "אנחנו" בוכים על מה ש"הם" עשו לנו. עזבו אותנו, כי אנחנו כבר לא נוסעים לאמסטרדם לבקר בבית של אנה פראנק אלא מבלים את הקיץ בברלין ואין לנו כבר כוח לדבר על מה שהיה. יאללה, הבנו, קרה מה שקרה ואסור שיקרה שוב, סלחנו להם ועכשיו הם החברה מספר אחת שלנו באירופה. בוא נעשה סרטים על משהו אחר.

מלכתחילה זה היה תהליך טבעי מבחינה היסטורית, והוא התחזק מכמה סיבות נוספות: העיסוק האובססיבי של מערכת החינוך הישראלית בנושא לאורך השנים, שהוביל עתה לתגובת נגד מוקצנת בכיוון ההפוך; ההתפתחויות המדיניות, שמקשות על הקהל לראות את היהודים מוצגים כקורבנות; וגם מגמת האירופוזיציה המתחזקת של הציבור - בימים שלפני האיחוד האירופאי היה נוח יותר לשאת מטענים היסטורים, אבל הדחקה היא החותמת האולטימטיבית על הדרכון הפולני.

הדברים לא נכתבים בביקורת וגם לא בחיוב – זה פשוט המצב ועושה רושם שהוא לא הולך להשתנות. כראיה לכך, דור היוצרים שהתחנכו אצל ברגמן וחרסונסקי בסם שפיגל נוהג אחרת מן המורים שלו ומתרחק מן השואה ומן הזיכרון שלה. בהתאם לזאת, מי שהסתובב בפסטיבלי סטודנטים בשנים האחרונות כמעט ולא מצא יצירות עלילתיות שנוגעות בנושאים הללו.

בניגוד מוחלט לכך, השואה מעולם לא היתה פופולרית יותר בקולנוע האירופי. הסיבה לכך היא שביבשת הקלאסית התחולל תהליך הפוך מזה שבישראל: כאן דיברו על מלחמת העולם השנייה ללא סוף ועכשיו מדחיקים אותה, ואילו שם הסתירו אותה מתחת לשטיח כל הזמן הזה ועתה היא מתחילה לצוץ. אצלנו, מותם של ניצולי השואה האחרונים מוביל להורדת הסוגייה מסדר היום, ואצלם מותם של פושעי המלחמה האחרונים מקל על הכנסתה לאג'נדה.

דוגמה לכך היא סרט השואה הצרפתי הטרי, "המפתח של שרה", שכמו מרבית היצירות האירופיות העכשוויות מסוגו, נעשה בידי במאי צעיר - ז'יל פקה-ברנר במקרה זה. באופן די מדהים, סרט זה נרשם השנה כשובר הקופות דובר הצרפתית הגדול אי פעם בתולדותיה של הולנד, והוא גרף במדינה יותר הכנסות אפילו מ"אמילי". זו עובדה מפתיעה בעיקר בהתחשב בכך שמדובר בדרמה מינורית ודלת תקציב יחסית. נראה שהסיבה להצלחתה יוצאת הדופן בארץ השפלה היא שהעלילה שלה מזכירה מעט את הסיפור של אנה פרנק, כך ש"המפתח של שרה" סייע לקהל להתמודד בצורה עקיפה עם רגשות האשם ההולכים ומתגברים שלהם בסיפור הזה. בישראל, אגב, הוא יגיע להקרנות מסחריות ביוני, וקודם לכן יוקרן היום (ראשון) ומחר בסינמטק תל אביב לרגל יום השואה.

בצרפת, "המפתח של שרה" דווקא לא הצליח בקופות, אבל זה היה בעיקר בגלל שהוא הפסיד את הקהל שלו לסרט שואה אחר – "נקודת איסוף", הפקת ענק מלודרמטית על גורלם של היהודים במדינה, שפתחה את פסטיבל הקולנוע הירושלמי האחרון והערב (ראשון, 21:30) תוצג בהקרנת בכורה ב-yes 4. ב-yes 5 אפשר יהיה לראות באותה שעה את "חורף בעת מלחמה", סרט שואה טרי של ההולנדים מיודענו, שנהנה מקבלת פנים יפה במדינה וגם כמעט הגיע לאוסקר.

לוחות המשדרים של ערוצי הסרטים עמוסים בעוד כל טוב ביממה קרובה. למעשה, יום השואה הוא אחד הימים הנוחים ביותר (והדברים נכתבים מניסיון אישי) למעצבי הפלייליסטיים של אפיקי השידור המוקדשים לקולנוע אירופי. כיוון שבתעשייה הזו הצלחה אחת תמיד גוררת ניסיון לחקות אותה, אפשר להניח שמצב זה רק יימשך בשנים הקרובות, והיוצרים הצרפתים, הגרמנים, ההולנדים וכל השאר ימשיכו לספק לקהל דרמות שואה.

נכון, זה הסיפור שלנו, אבל גם אם יש לנו את הזכות להפסיק לדבר עליו, אין לנו הפריבילגיה לא לשמוע ממנו. פעם זה היה התור שלהם לשתוק, ועכשיו זה תורנו. אולי רק כששני הצדדים ידברו באותו זמן אפשר באמת יהיה להשאיר את הכל מאחור.