פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לעולם לא אוד: שהרה בלאו נפרדת מטקס יום השואה האלטרנטיבי

      מאז היווסדו, לפני 13 שנה, עורכת שהרה בלאו את טקס יום השואה האלטרנטיבי ביחד עם אבי גיבסון בראל. עתה היא נפרדת ממנו ותוהה מה צופן לו העתיד, כשהאלטרנטיבה כבר הפכה למיינסטרים

      "בשביל מה צריך טקסים אלטרנטיביים, תגידי לי, השואה לא היתה אירוע מספיק 'אלטרנטיבי' בשבילך?" – השאלה הזו, בווריאציות שונות, צצה בכל ערב יום שואה ולכי תסבירי שהטקס האלטרנטיבי לא נועד להחליף את הטקסים הממלכתיים, אלא מהווה את הקומה השנייה של הזיכרון. הוא אפילו מתחיל בשעה מאוחרת יותר, לאחר שהם מסתיימים, נשען על היסודות שהניחו אותם טקסים הממלכתיים ומתכתב איתם. הוא אף יוצא מנקודת ההנחה שמאות הצעירים בקהל חוו כולם טקסים ממלכתיים בבית הספר וצפו במשדרים המיוחדים בטלוויזיה.

      בשנת 1999, במועדון הלוגוס (ז"ל) בתל אביב, נוסד טקס יום הזיכרון האלטרנטיבי הראשון. סליחה על הפומפוזיות, אבל אבי גיבסון בראל ואני הרווחנו אותה בזיעה, דמעות, קיטונות של בוז, דם (נחתכנו כשניסינו לגזור את חוטי התיל שנפרשו מסביב לבמה הקטנה) והרבה מאוד פחד ואי וודאות.
      זו היתה הפעם הראשונה ששמענו את ה"בשביל מה אתם צריכים את ה'אלטרנטיבי' הזה?". השאלה נשאלה במידה מסוימת של צדק. ה"אלטרנטיבי" נתפס כ"פרובוקטיבי" וכולם כבר עייפו מפרובוקציות בשקל, אבל ב-99' טרם פרצה האינתיפאדה השנייה והשימוש בשואה בשיח הפוליטי לא היה תכוף כל כך. מי חלם אז על השוואות, סרבנות וטלאים כתומים? דמיינו לעצמכם את הסיטואציה הבאה: מאות אנשים נדחקים בפתחו של מקום ציבורי וצל צילו של מאבטח לא נראה בסביבה. בדיוני? לא ב-99'.

      שי גולדן יום השואה האלטרנטיבי 2011 (נמרוד סונדרס)
      לא "עם ישראל זוכר את ששת המיליונים" אלא כל אחד זוכר משהו אחר. שי גולדן בטקס יום השואה האלטרנטיבי 2011 (צילום: נמרוד סונדרס)

      בכל שנה מאז עלו לבמה עשרה אנשים צעירים וכל אחד מהם נתן את נקודת המבט שלו והקשר האישי שלו לתקופה ההיא. ערן סבאג ציין את התור הארוך לאיקיאה, החברה שמימנה את מנגנון ההשמדה הנאצי. שאול ביבי דיבר על המזרחיים שאימצו את חרדת ההשמדה האשכנזית. שרית סאבו – על האכילה הכפייתית שלה ב'השראת' סבתה הניצולה. גיא מרוז – על הפוטנציאל הנפיץ בעיסוק בהומור שואה. יהודה נוריאל – על הטעות ההיסטורית שעשינו כשבחרנו להרוג את אייכמן. אור ישראלי – על האטימות שלנו בעקבות הפחד להיעשות לקרבנות בשנית. אראל סג"ל – על השפעת השואה על דעותיו הפוליטיות הימניות. גדעון לוי, ששזר בין האישי ללאומי.

      הם לא היו "עם ישראל זוכר את ששת המיליונים". הם היו פרטים בודדים, אינדיבידואלים שטובעים בים האסוציאציות הקולקטיביות. הם היו שמעון ויהודה ונטשה וערן ושרית, לא "עמישראל". והם לא זכרו את ששת המיליונים. כל אחד מהם זכר משהו אחד. משהו אחר. הקולקטיב התפרק.

      יורם קניוק יום השואה האלטרנטיבי 2011 (נמרוד סונדרס)
      מה כבר אלטרנטיבי אם ביד ושם יש ערב להקות צעירות? יורם קניוק בטקס יום השואה האלטרנטיבי 2011 (צילום: נמרוד סונדרס)

      משנה לשנה זה הלך ונעשה קשה יותר. המציאות המשתנה הכריחה אותנו, המארגנים, לשאול את עצמנו שאלות לא פשוטות. שהרי, מה כבר "אלטרנטיבי" בטקס האלטרנטיבי, אם בערוץ 2 משודרת בערב יום השואה שיחה בין שני בני הדור השני, יאיר לפיד ושלמה ארצי, ומיד אחר כך הסרט (החכם והנוקב) "פיצה באושוויץ", כפי שהיה בשנה שעברה? מה כבר "אלטרנטיבי" כשהליין-אפ לתוכניתם של לונדון וקירשנבאום עוסק כל כולו בהווה ובסוגיות עקרוניות שצצות בישראל של ימינו? מה כבר "אלטרנטיבי" כשלפני כמה שנים נערך ביד ושם ערב להקות רוק צעירות ששרות שואה? מה כבר "אלטרנטיבי" כשהכל מסביב הופך אלטרנטיבי?

      לאבי גיבסון בראל ולי תפיסות שונות לגבי המקום שאליו צריכה לפסוע ה"אלטרנטיבה". אנחנו עורכים את הטקס יחד עוד מהשנה הראשונה (וגם מתווכחים עליו מאז), וגיבסון, רדיקל פוליטי, חושב שהאלטרנטיבה צריכה להגיע מהכיוון הפוליטי. אני, לעומתו, חושבת שהמילה "אלטרנטיבה" הפכה שם קוד להתבוננות פוסט ציונית והטקס לא צריך לפסוע בכיוון הזה אלא להציע ראיה רחבה יותר. הרי האלטרנטיבה מטבעה מחפשת כל הזמן כיוונים חדשים.

      אתמול (ראשון) נערך הטקס בפעם ה-13 והוא לא לבד. טקסים דומים ומגוונים נערכים בכל רחבי הארץ, וכמו ביהדות, כשהצאצא מגיע לגיל הבר מצווה הוא יוצא מרשות הוריו ויכול להמשיך עצמאי בדרכו, כך החלטתי גם אני לפרוש מעריכת הטקס ולהשאיר אותו בידיו המנוסות והבטוחות של אבי. אני סקרנית לראות כיצד ימשיכו גלגלי האלטרנטיבה לפעול, כי אני מאמינה שמדובר בתהליך בלתי ניתן לעצירה ויותר מאי פעם אני משוכנעת שזיכרון הוא לא רק דרך יגון וכי לכל דור יש את שיטות ההנצחה שלו.

      וכבר העיר לי מישהו בציניות: "בעוד עשר שנים, כשתרצו להיות 'אלטרנטיביים', תצטרכו להביא ניצול שואה".

      יום השואה האלטרנטיבי 2011 (נמרוד סונדרס)
      בעוד עשר שנים, אלטרנטיבי יהיה להביא ניצול שואה. קהל בתור לטקס יום השואה האלטרנטיבי 2011 (צילום: נמרוד סונדרס)

      מדבריהם של מספר דוברים בטקסים במהלך השנים (1999-2011)

      "הורי סבי, אשתו וילדיו נספו בשואה. אם הם היו יודעים שנינם היהודי הגאה עומד עכשיו בטקס שנועד לזכרם וכל מה שיש לו לספר זה איך הוא מתנהג בשעת הצפירה, הם בטח היו מאוד מתביישים. הנחמה היחידה היא רק הידיעה שאם הם היו כאן בשעת הצפירה – גם הם היו מסתבכים אם ה'לעמוד או לא לעמוד' הזה".

      - קובי אריאלי

      "את המילה 'שואה' שמעתי לראשונה בארץ. לי תמיד סיפרו על הסבא הגיבור, מפקד כוחות התותחנים בצבא האדום, ומדי הצבא שלו, עם השורות הארוכות של המדליות, היו נכס משפחתי. … אז עם איזו היסטוריה אני צריכה להזדהות? עם זו של הניצחון הסובייטי, שכולם במדינה היו חלק ממנו, או עם זיכרון ה'שואה'? לקח די הרבה זמן להבין שלא ממש הכרחי לעשות הפרדה כל כך בוטה ביניהם, כי בכל מלחמה יש גיבורים ויש קרבנות".

      - נטשה מוזגוביה

      "השואה היתה פשלה ביטחונית שגרמה לנו להקים צבא חזק שיאפשר לנו לא להיות קורבן יותר. יום הזיכרון לחללי צה"ל הוא המחיר שאנו מוכנים לשלם כדי לעמוד ביעד שהצבנו. הצבא במובנים מסוימים סגר לנו את דלתות הנפש ואת היכולת לבטא רגשות".

      - אור ישראלי

      "בוסי אמר לי שכמי שגדל כילד על התמונות של כפות טרקטורים מלאות בגופות ועגלות עמוסות מתים, הוא ממש חש כדור שני לניצולי שואה. וברגע שהבין שכבן שכונת התקווה הוא לא שייך לישראל הראשונה, הוא חייב היה להמציא את הגיבור הזה שמתחזה לחלוטין למוזלמן כדי לבטא את ההזדהות שלו עם קורבנות השואה ולהיות שייך לישראל הראשונה, אם זה הקריטריון. אגב, מוזלמן, זה מוסלמי-מן. כאלה היו יהודי אירופה בעיני הרוצחים: יהודים מוסלמים".

      - שאול ביבי

      "בפק"ל של כל מנהיג שמגיע לכאן, בין קינג דיוויד לדליה איציק, נמצא הסיור ביד ושם. כאילו לא ניצחנו בדרך שש מלחמות (ויצאנו תיקו בעוד אחת), כאילו מורשת הקרב היחידה שלנו היא מרד גטו ורשה, כאילו כל ההצדקה לקיומנו נמצאת בין יד הילד להיכל השמות".

      - עמית סגל

      "שמי שרה פון שוורצה. שמי הפרטי שרה הוא על שם היהודייה הראשונה בעולם. זאת משום שנולדתי בגרמניה כיהודייה הראשונה במשפחה מאחר והוריי התגיירו. ... ההורים שלי משם אבל מהצד השני , מהצד של ה"רעים". גדלתי כאן בתור "יהודייה" אבל בפנים היתה אשמה, כל הזמן, וכאב, המון כאב."

      - שרה פון שווארצה

      "ויורם שישב לידי שאל אותי, 'את חושבת שהיו חירשים בשואה?'. 'בטוח שהיו', אמרתי. רק כשגדלנו הבנו שהיו גברים, נשים וילדים חירשים בשואה. בדרך חזרה לכיתות המשכנו לדבר. התיישבנו מול המורה. 'אני ממש מאוכזבת מכם', היא אמרה לנו, 'ביום השואה שותקים ולא מדברים. נכון שכולם מדברים, אבל אצלכם זה ממש בולט. אמרתי לכם שאת הסיכום של הטקס כבר תקבלו בכיתה!'."

      - ננה בר, לקוית שמיעה