נחיתה רכה: "ז'טאם איי לאב יו טרמינל" - הסוף הטוב מנצח את הפגמים

למרות תסריט בעייתי, הרוח העצמאית, הכריזמה של מוקי והסוף המצוין הופכים את "ז'טאם איי לאב יו טרמינל" לסרט מומלץ לצפייה. מרט פרחומובסקי בלה מיה

מרט פרחומובסקי

"ז'טאם איי לאב יו טרמינל" הוא סרט שמעורר סימפטיה עוד לפני שמתחילים לראות אותו, ולא רק בגלל השם המאיר-אריאלי הבלתי אפשרי שלו. מדובר ביצירה עצמאית, שנולדה מתוך אהבה של צוות יוצרים, בהנהגתו של הבמאי דני מנקין יוצר הסרט הדוקומנטרי המצליח "18 קילו של אהבה", שיצאו לדרך מבלי לחכות שנים לתמיכת הקרנות, עם תקציב קטן וצוות מצומצם ביותר ורקחו דרמה קומית רומנטית פטפטנית, עם לא מעט השראה מ"לפני הזריחה" הקלאסי של ריצ'רד לינקלייטר ואולי גם "פעם אחת" של ג'ון קארני.

כפי שאפשר להתרשם מסרטון אחורי הקלעים החינני, צוות ההפקה של הסרט תפקד כיחידת גרילה מיומנת, שהתרוצצה בין אתרי הצילום המגוונים בלי הכובד האופייני להפקות "מושקעות". בדיוק ככה צריך לעשות היום סרטים.

טיפול ללא כאב

הטכנלוגיה בנעליים שתציל אתכם מכאבי הגב והברכיים

לכתבה המלאה
ככה בדיוק צריך לעשות סרטים. מתוך "ז'טאם איי לאב יו טרמינל" (צילום: יח"צ, פסטיבל הקולנוע ירושלים)

לפחות מהבחינה ההפקתית, "ז'טאם איי לאב יו טרמינל" הוא הצלחה רבתי. הסרט דינמי, עשוי במקצועיות ומשדר נונשלנטיות כובשת, כמעט דוקומנטרית. כמו ב"לפני הזריחה", במרכזו עומדים שני אנשים צעירים ויפים, שנפגשים במקרה בדרך למקומות אחרים ויוצרים קשר שעלול להתברר כאהבה. השניים נפגשים במטוס, ובעקבות תקלה לא מאוד משכנעת נתקעים יחד בפראג למשך יממה.

לתפקיד בן, הבחור הישראלי הנבוך שנוסע לניו יורק כדי להתחתן עם החברה שלו, ליהק מנקין את הזמר מוקי, שמביא למסך נוכחות טבעית ומשכנעת. לתפקיד אמה, הבחורה הבריטית הפלרטטנית שנדלקת על בן ונדבקת אליו עד שהוא מפתח רגשות הדדיים, לוהקה נרונה קפלן דה מסדו, מין העתק ברזילאי חינני של טלי שרון. הכימיה הטבעית בין שני השחקנים היא זאת שמחזיקה את הסרט חי במשך 80 דקותיו ומצליחה להתגבר על בעיותיו הרבות של הסיפור. הדמויות פשוט מעוררות אמפתיה, ואכפת לנו מה יהיה איתם הלאה.

כריזמטים ומעוררי אמפתיה. מוקי ונרונה קפלן דה מסדו, ההעתק הברזילאי של טלי שרון (צילום: יח"צ, פסטיבל הקולנוע ירושלים)

עם זאת, חבל שהתסריט של הסרט לא עוזר לשניים להצליח קצת יותר. דווקא המרכיב הזה, שלא ממש עולה כסף, הוא זה שמונע מ"ז'טאם איי לאב יו טרמינל" להפוך לפנינה שהוא יכול היה להיות. חגי לפיד, אלון בנארי ומנקין עצמו רקחו סיפור מלאכותי למדי, שמצד אחד לא קורה בו שום דבר שאפשר לקרוא לו עלילה, ומצד שני גם הדיאלוגים בין שתי הדמויות נשארים רוב הזמן קורקטיים וחסרי ברק.

כתוצאה מזה אנחנו נשארים עם סרט שבו בחור ובחורה חמודים מסתובבים באתרים שונים בפראג ומפטפטים טקסטים סתמיים. העניין שלנו בהם מתפתח כאילו מעל לראשו של הסרט, ונובע יותר מהנוכחות הכריזמטית של מוקי ונרונה קפלן והרבה פחות מהסיפור שהסרט מספק להם.

אז על מה בעצם דיברתם כל הסרט? מנקין (צילום: יח"צ, פסטיבל הקולנוע ירושלים)

לבסוף, "ז'טאם איי לאב יו טרמינל" מצליח להתעלות מעל לסתמיות המאפיינת את חלקו הגדול, בעיקר בסיום המרגש, שיש בו גם תעוזה קולנועית וגם תמורה ניכרת להשקעה הרגשית שלנו בדמויותיו. הסיום הזה, אגב, נבחר על ידי קהל מבין שלוש אפשרויות שונות, בהקרנה מיוחדת שנערכה לשם כך בכרמיאל לפני כשנה, כך שאולי חבל שהקהל לא היה שותף בבחירת סצנות נוספות בסרט. בכל אופן, הסיום הדרמטי והעדין מצליח לכפר במשהו על הכתיבה הבעייתית של שאר הסרט, ולהפוך אותו למומלץ לצפייה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully