ב-1946, זמן קצר לאחר שהשתחרר ממחנות הריכוז, כתב הפסיכיאטר האוסטרי ויקטור פראנקל את ספרו "האדם מחפש משמעות". בספר, שנחל הצלחה גדולה, כתב פראנקל כי כדי לשרוד את השואה הוא היה צריך להציב לעצמו יעד קיומי. הקביעה שלו כי כל אחד צריך מטרה מרכזית בחייו היתה אבן היסוד להטמעתה של הפסיכולוגיה האקזיסטנציאליסטית, שאותה פיתח בחמישים השנים האחרונות גם הפסיכיאטר היהודי-אמריקאי ארווין ד. יאלום.
אלא שבאופן מפתיע משהו, יאלום, אותו מכיר הציבור הישראלי בעיקר מספריו "כשניטשה בכה" ו"הריפוי של שופנהאוור", דווקא סירב במרבית חייו להתייחס לשואה. בן למשפחה יהודית שהיגרה לארצות הברית ממזרח אירופה ב-1921, יאלום לא חווה את הזוועות במישרין. כשהתוודע אליהן דרך תמונות לאחר מלחמת העולם השנייה, הוא העדיף לעשות מה שעשו רבים ובחר לא להתמודד. הוא, שמעולם לא הרגיש גם כך בנוח עם יהדותו, לא חיפש עוד סיבות להיות מודאג בגלל מוצאו. ב"אני מזמין משטרה", ספרו החדש, יאלום סופסוף נפתח אל העולם שאותו ביקש כל כך הרבה שנים להדחיק.
בתרגום העברי שלו, "אני מזמין משטרה" אינו רומן אלא תרגיל בפסיכולוגיה המלווה בראיון עם המחבר. לאחר 50 שנות חברות ארוכות מסכים סופסוף רוברט ברגר, ניצול שואה ומנתח לב נחשב מבוסטון, לשוחח עם יאלום על ילדותו בהונגריה הנאצית ולחשוף בפניו סוד שמעיק עליו. בדיאלוג ביניהם נחשפים הפחדים של השניים, ומתברר כי הווידוי הזה היה חשוב ליאלום לא פחות משהיה לברגר. לאחר השיחה, בת 45 עמודים בסך הכל, יאלום מספר לפסיכולוג הישראלי קרלו שטרנגר (שרעייתו יוליה אלעד-שטרנגר תרגמה את הספר) על התהליך הארוך שעבר עד שטיפל, לראשונה בחייו, בנושא השואה.
הסנדלר הולך יחף
סיפורו של פרופסור ברגר אינו מיוחד. בעבר התוודענו לא מעט לזיכרונותיהם של יהודים שחוזרים למוראות העבר ונושאים באשמה על כך שלא הצליחו להציל את חייהם של אחרים. אף על פי שדבריו של ברגר מרתקים, דמותו נותנת את הטון רק בתחילת הדיאלוג ומאזן הכוחות משתנה, כשלאט-לאט, באופן כמעט בלתי מורגש, עובר יאלום למרכז הזירה. כמטפל אקזיסטנציאליסטי שחותר לכך שמטופליו יגיעו לתובנה ולריפוי נפשי, דווקא יאלום מודה בבריחתו מנושא השואה במשך כל כך הרבה זמן (עמודים 32-33): "ככל שחלפו השנים, הוא נעשה כמעט להוט לדבר אתי על זוועות העבר. אבל האם הייתי מוכן להאזין?... לא היה מדובר רק בכך שבוב שתק בנוגע לעברו: גם אני לא רציתי לדעת. הוא ואני שיתפנו פעולה בשתיקתנו הממושכת". לאחר מכן הוא מדגיש: "הרי היו אלה בני עמי חובתי היתה להביט. אבל בכל פעם שעשיתי זאת, הזדעזעתי עד עמקי נשמתי".
כך יוצא שהפעם, כמו במקרים אחרים, המטפל הופך למטופל. יאלום נושא ברגשות אשמה דווקא משום שהוא נמצא בנקודה מנוגדת לבוב הוא מעולם לא עבר חוויה שאפילו קרובה לסכנת חיים. אותו יאלום ש"השכיב" את פרידריך ניטשה על ספת הטיפולים עולה עליה כעת בעצמו. לאורך סיפורו של בוב הוא מתעמת עם אותו נושא שממנו הסתתר שנים כה ארוכות. תהליך השינוי שהוא עובר מתועד היטב למרות דלילותו של המסמך ומקבל אישור בראיון עם שטרנגר. "נראה לי שהסיפור הוא התגברות על הדחקה משני הצדדים, לא רק מצידו של בוב", אומר/שואל המראיין (עמוד 97) ויאלום משיב: "אני מסכים בהחלט", ובהמשך (עמוד 102) אומר: "אני בהחלט משתנה, נפתח לעולם כולו בדרכים שלא ידעתי בעבר".
"אני מזמין משטרה" הוא ספר פחות מנוכר ומורכב מספריו הקודמים של יאלום, אבל גם הרבה יותר חושפני ובהחלט חשוב, בעיקר לציבור הישראלי. מהעובדה שפסיכיאטר כה נחשב מתפנה הפעם לטפל בעצמו ומתעמת עם פוביה רבת שנים עולה מסר עיקרי אחד: גם הסנדלר לפעמים הולך יחף. במקרה של יאלום, בגיל 80 הוא מצא, סופסוף, את הנעל המתאימה.