פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      צוחקים מתחת לשפם: הומור השואה - מהחמישייה הקאמרית ועד ארץ נהדרת

      פעם השואה היתה פרה קדושה שאסור לצחוק עליה, אבל לאט-לאט נפרצו הגבולות. הנה כמה תחנות חשובות בשבירת הטאבו, מ"החמישיה הקאמרית" ועד "ארץ נהדרת"

      החמישייה הקאמרית

      אמנם הומור שחור על השואה היה קיים הרבה לפני שנות ה-90 (הדוגמא הקלאסית: איך מכניסים שישה מיליון יהודים לחיפושית? – במאפרה), אבל את החדירה המשמעותית הראשונה שלו למרחב הציבורי הישראלי, שלעולם מאופיין בצורה כזו או אחרת של ממלכתיות, אנחנו חייבים לאנשי "החמישייה הקאמרית". בסדרת מערכונים ששודרו במסגרת התוכנית ומאז כבר הפכו לקלאסיקה, פרצו יוצריה את הטאבו הגדול של ארץ ה"לעולם לא עוד" וקשרו בין שני אלמנטים שעד אז היה אסור שידורו בכפיפה אחת: זכר השואה וגעיות הסרעפת.

      סוד הצלחתם של המערכונים הללו (ביניהם "השדולה הישראלית" ו"סוכני מסילות") היה טמון בכך שיוצריהם הקפידו לשים ללעג לא את הקרבנות אלא דווקא את אלה שמפיקים רווח כלשהו מזכרם. הם הבינו שהסטה זו של מושא הצחוק היא הכרחית כי אולי באמת אין – וגם לא יכול להיות – שום דבר מצחיק בשישה מיליון נספים אבל באלה שמנצלים את אסונם לצרכים פוליטיים וכלכליים דווקא יש. ויותר מזה: לא רק שיש במאכרים לסוגיהם משהו מצחיק אלא גם חשוב לצחוק עליהם.

      וכך, אנשי "החמישייה" כיוונו את חצי הסאטירה שלהם לראשי הממשלה, לעסקנים, למשרדי הנסיעות ולכל אותם אנשים שמספסרים בזכר הקורבנות. הם לא צחקו על השואה אלא השתמשו בשואה כדי לצחוק עלינו – ואין כמו נאומו של ראש הממשלה בנימין נתניהו אמש (ראשון) ביד ושם כדי להוכיח עד כמה המערכונים שלהם רלוונטיים עוד היום.

      מ"סיינפלד" ועד "ניצבים"

      ג'רי סיינפלד הודה בעצמו כי "סיינפלד" שברה כל טאבו אפשרי למעט גילוי עריות, ומובן שגם השואה מצאה את עצמה בין הפרות השחוטות של הסדרה. בהתאם לזאת, אחד מן הפרקים הקלאסיים שלה מוקדש ל"רשימת שינדלר" ובעיקר לבחירה של ג'רי להתמזמז עם חברתו בזמן הצפייה בסרט, מה שכמובן היה משל לרצון של הדור היהודי הצעיר להתחצף ולהוריד את משא הזיכרון מעל כתפיו.

      היו ב"סיינפלד" אזכורים נוספים לשואה, למשל הפרק שבו מיסטר פיטמן הופך אט-אט שלא ביודעין לחיקוי של היטלר, וגם היו שלל סדרות אמריקאיות שהציגו בדיחות שואה בכלל ובדיחות היטלר בפרט (ועל תת-ז'אנר זה של הומור שואה ראו בהמשך). עם זאת, הרגע ההיסטורי החשוב ביותר בתולדות ההתבדחויות הטלוויזיוניות על גורל יהודי אירופה התחולל דווקא ב"ניצבים", הסדרה הבריטית של ריקי ג'רוויס, בראש ובראשונה בגלל הדרך שבה הבדיון הפך לחלק מן ההיסטוריה האמיתית.

      וכך, ב-2005 הופיעה קייט ווינסלט בפרק של הסדרה בתפקיד עצמה והתלוצצה על כך שהפסידה את האוסקר בארבע הזדמנויות שונות פשוט מפני שמעולם לא שיחקה בסרט שואה. ומה אתם יודעים, שלוש שנים לאחר מכן ווינסלט עשתה זאת ב"נער קריאה", וכיוון שהמציאות לפעמים גם עולה על כל דמיון וגם צפויה לעייפה, היא קטפה על כך את הפסלון המוזהב. שנה לאחר מכן ג'רבייס איתר את ווינסלט בקהל כשהנחה את גלובוס הזהב, והתבדח על כך שהנבואה השואתית הגשימה את עצמה – מה שהמחיש שוב כי בעיני הוליווד, השואה היא בדיחה אחת גדולה. דווקא בגלל זה צריך להעריך את "ממזרים חסרי כבוד", הסרט האמריקאי המבודח על הנושא. לכל הפחות, קוונטין טרנטינו הודה בו מלכתחילה שאין בכוחו של הקולנוע לעסוק בה ברצינות.

      שי ודרור

      עוד מימי "זו ארצנו", שי גולדשטיין ודרור רפאל לא בדיוק שאלו איש באילו נושאים לעסוק ובאילו לא, כך שלא ממש מפתיע שהם לא נעצרו בשלט של ה"עבודה משחררת" בדרך לשימוש אגרסיבי ופרוע בטראומה הגדולה ביותר של העם היהודי: החל בטור במעריב שבו השוו בין אופרת הסבון הכושלת "פיק אפ" לשואה ("לא תהיה עוד שואה. גם לא תהיה עוד עונה של 'פיק אפ'") ועד הטלפון שהרימו למוזיאון אנה פרנק באמסטרדם כדי לשאול אם הנערה המפורסמת נהגה לעשן גראס כיאה לתושבת בירת הסמים הקלים הלגאליים.

      היופי בהומור השואה של שי ודרור, בדומה לזה של "החמישייה הקאמרית", הוא שלהסתלבטות שלהם על השואה לא היה כל הוד והדר. הנושא הוגחך והוקצן – בדיוק כמו דמותו של אילן רמון, למשל, והחיפוש האובססיבי אחר מורשתו וזכרו – כדי לומר שאין נושא שהוא מעל ההומור והסאטירה. ואם אין נושא שהוא מעל הסאטירה, אפשר להתמודד איתו באופן הגיוני.

      היטלר

      עוד לפני שהיה יום השואה ועוד לפני שדיברו בכלל על "השואה", כבר היו בדיחות על היטלר. זה קרה כמובן ב"הדיקטטור הגדול", שבו השתעשע צ'רלי צ'פלין על חשבון דמותו של הצורר. מאוחר יותר אמר הקומיקאי בנימה אפולוגטית כי לא ידע על מימדי הזוועות שחולל הצורר בזמן שעשה ממנו צחוק. את זה יוצרי "המפיקים" לא היו יכולים לומר כשעשו דבר דומה ב-1968, אבל זה לא מנע מהסרט להפוך להצלחה וגם להיות בסיס למיוזיקל ולעיבוד קולנועי מחודש, שהפכו גם הם את היטלר לדמות מעוררת גיחוך.

      מאז, הפופולריות של המנהיג הנאצי בקרב קומיקאים רק הלכה וגברה וגם חצתה את המסך הגדול. כך, סרטוני "היטלר עצבני" למיניהם, המבוססים על הסצינה המפורסמת מ"הנפילה", הם מן הלהיטים הגדולים בהיסטוריה של יוטיוב, ותמונות של דברים שדומים להיטלר – מחתולים ועד בתים – מגדירים כל פעם מחדש מהי ויראליות אינטרנטית. הקומיקס "היפסטר היטלר" הוא מהתרומות המשמעותיות לתרבויות הקומיקס, ההיפסטרים והומור השואה העכשוויות, ואפילו הקולנוע הגרמני, שמן הסתם נזהר בדברים האלה, לא התאפק ויצר לפני כארבע שנים את "Mein Fuhrer", קומדיה בכיכובו של האיש שהשאיר במדינה זיכרונות לא מצחיקים.

      אז למה כל כך אוהבים לצחוק על היטלר? אפשר לחפש כל מיני תיאוריות מעמיקות ולהסביר שזה בהפוך על הפוך, שכך אנחנו מתמודדים עם האימה שלנו מן הרשע האינסופי והבלתי נודע, או שקומיקאים פשוט נהנים לשבור טאבו כל כך גדול. אבל האמת פשוטה יותר, גם אם לא נעימה: קיים פוטנציאל קומי מובנה בדמותו ההיסטורית האמיתית של הצורר, על חיתוך הדיבור שלה, עוויות הפנים הנרגזות, הניגוד בין הדיבור התקיף והממדים הפיזיים הצנועים וכמובן שגם השפם. זו מעל לכל הסיבה לכך שהיטלר הוא מושא לבדיחות חזותיות ואייכמן, סטאלין ופול פוט, למשל, אינם כאלה.

      מכאן נולדת האירוניה, שהשמפים יצאו מהאופנה ושאיש לא מעז לקרוא לבן שלו "אדולף", אבל מעטים מצליחים להימנע מהפיתוי לספר עליו בדיחות.

      "ארץ נהדרת"

      השואה נכחה ב"ארץ נהדרת" כמעט בכל עונותיה, החל מהמערכון שמעט חיקה את מערכון מסלול המחנות של ה"חמישייה הקאמרית" (ובו דב נבון נוסע לחופשה באושוויץ ומתפעל מהנוף) ועד ההשוואה המאלפת בין ח"כ יעקב (כצל'ה) כץ לצייד היהודים מ"ממזרים חסרי כבוד" של טרנטינו. היכולת הפנומנלית של יוצרי התוכנית לדבר לקהלים שונים יושמה גם בנושא הרגיש של השואה, ולמעט כמה חברי כנסת מוטרדים מן הימין, הדבר מעולם לא פגע בתדמית של התוכנית ובוודאי לא ברייטינג שלה.

      לעומת זאת, מערכון הריאליטי-שואה, ששודר בעונה האחרונה של "ארץ נהדרת", דווקא הצליח להזיז את הציבור (ופחות, למרבה ההפעתה, את הקומיסרים השונים שמהלכים בינינו). במערכון, מגלם יובל סמו מלהק בכיר לפורמט ריאליטי חדש אשר פורש את משנתו מול המועמדים השונים (אנשים רגילים לחלוטין, מה שנקרא "המציג אינו שחקן") ואט אט מתברר שבעצם הפורמט נקרא "המחנה", אבל באותה מידה יכול להיקרא "הישרדות טרבלניקה". היעדר ההתלהמות ותחושת הפומפוזיות, כמו גם הכתיבה והבימוי המצוינים, הפכו את המערכון הנ"ל לרגע הומור השואה הגדול ביותר בישראל בשנים האחרונות, להוציא זוכה פרס מפעל חיים בנושא – עוזי וייל, שדואג תמיד להחיות את השואה במנות קטנות מימי "השער האחורי" ("קטשופ זה האושוויץ של העגבניות", הוא שם אז בפי יו"ר ארגון מגדלי העגבניות) ועד "המשרד" הישראלית.

      התגובות למערכון, בעיקר בטוויטר וכמובן בפייסבוק, הראו שככל שהומור השואה יוצא מהעולם המתוסרט והמבוים ונראה כמו סדרה תיעודית, חיה ונושמת – כך הציבור נרתע ממנו. הסתבר שאפילו בישראל, בה הומור השואה חסין מפני טענת האנטישמיות, עדיין מדובר בנושא רגיש. הוא אמנם מספיק ותיק כדי שייחשב למוסד, כזה שיש לו חוקים וסימונים ברורים שמאפשרים לקהל רחב להכיל אותו, אבל ברגע ש"ארץ נהדרת" הגיעו והציגו אותו ללא פילטרים וסינונים – "זה שואה" – השד הישן שמפחד מאובדן מראית העין המלוכדת של ישראל קם לתחייה. במערכון הריאליטי-שואה "ארץ נהדרת" הראתה לישראלים שהם אולי מכירים בשואה, אבל הם עדיין לא יודעים להתמודד עם כל איבריה, גם לא למעלה מ-65 שנים לאחר סיומה. וזה, האמת, כבר לא מצחיק.