תור הזהב: "תור" של קנת בראנה עם נטלי פורטמן עושה רק טוב לסרטי גיבורי העל

אמנם ז'אנר גיבורי העל כבר מספיק מהוגן כדי למשוך אליו במאים מהשורה הראשונה, ובכל זאת הידיעה כי דווקא קנת בראנה יביים את "תור" הכתה רבים בהפתעה. אחרי הכל, היוצר בעל קול הבאס נודע כמעבד הקולנועי הבולט ביותר של שייקספיר בימינו, והוא גם כבר כה מזוהה עם ההדר הבריטי עד שבחתונה המלכותית מישהי צייצה כי "כולם כאן נשמעים לה כמו קנת בראנה". אם כך, מה מוביל בחור כמוהו למקום כזה, שבו קהל היעד בנוי בעיקר מנערים אמריקאים גיקים?

המחשבה המקובלת היתה כי הליהוק של בראנה נועד להוסיף ל"תור" בפרט ולז'אנר שאליו הוא משתייך בכלל נופך שייקספירי, וליצור מעין גרסה פנטסטית ומרובת אפקטים של "הנרי החמישי". הנחה זו לא לקחה בחשבון את העובדה שהקולנוען ואיש התיאטרון הבריטי, בדומה לרוב היוצרים בני עמו, נוהג להפגין קלילות בדיוק באותה מידה שהוא נוטה להיות חמור סבר.

וכך, בצד הפקות בומבסטיות וקודרות בסדר הגודל של "הנרי החמישי" ו"פרנקנשטיין", בראנה יצר לאורך השנים סרטים שובבים רבים. קודם כל, גם בתקופה שבה הרבה לעבד את שייקספיר, הוא לפעמים בחר להביא אל הבד את המחזות המבודחים יותר שלו, למשל "מהומה רבה על לא דבר", והשאיר אותם כאלה. נוסף לזאת, גם בפעמים שהשתחרר בראנה מאביו הרוחני הוא שמר על הנימה העולצת – כך, לדוגמה, "רצח מן העבר" ו"משחקי בילוש" הצדיעו לז'אנר המותחן הקלאסי, ועשו זאת עם קריצה.

קריצה זו מלווה גם את "תור", שמתגלה פחות או יותר כהיפך הגמור מן הציפיות: במקום אחד מסרטי גיבורי-העל הכי נפוחים מחשיבות עצמית בכל הזמנים, קיבלנו את אחד התוצרים המשועשעים שנראו בז'אנר. בכך הוא ממשיך את האבולוציה הקומית של הסוגה, שהתחילה ב"איירון מן", המבוסס גם הוא על קומיקס של מארוול ומשתייך גם כן לקבוצת-גג של גיבורי-על הידועה כ-"The Avengers" (בקרוב יגיע גם מגה-סרט המאחד בין כל הגיבורים הללו, בהשתתפות איירון מן, תור, הענק הירוק ושאר החבר'ה).

ההבדל הוא שבניגוד לגישה הוולגרית, הזחוחה והפוגענית במתכוון של "איירון מן", מציג "תור", כיאה לאופי של יוצרו, הומור מאופק, מעודן ותמים בהרבה. יש בו משהו כל כך טהור וחסר אירוניה עודפת או עוקצנות ארסית, שהוא מזכיר את סרטי הפנטזיה שנעשו בשנות השמונים, לפני שיומרות תנ"כיות, אפלוליות קיומית ומודעות העצמית השתלטו על הז'אנר.

למעשה, אין זה מפתיע לגלות בתום הצפייה כי בראנה היה מעריץ נלהב של הקומיקס בינקותו, שכן "תור" נראה קצת כמו שיר אהבה של היוצר לילדותו המתוקה, ובהתאם לכך הוא רב קסם.

הקסם בא לידי ביטוי בעיקר בקטעים המתארים את מעלליו של האל הנורדי בכדור הארץ, שהוא אחד משני המישורים בהם מתרחש הסרט. המישור האחר והמוצלח פחות מציג את התככים במכורתו של האל, ובראשם קרב הירושה מול אחיו המרושע על כסו של אביו (אנתוני הופקינס), שליט ממלכתם. גם כאן נזהר בראנה משמץ של יומרה מיותרת, ובכל זאת סאגת המלחמה המשפחתית הזו נותרת צפויה למדי ובסופו של דבר לא קוהרנטית במיוחד.

לכל הפחות, תיאור קרבות הירושה הללו ניחן באפקטים טובים, והניסיון של בראנה במעמדים כאלה מאפשר לו גם לעצב בצורה מספקת את סצינות הפעולה. כך או כך, גם אם מישור זה של הסרט אינו מתעלה לאיכות יוצאת דופן, הדבר לא פוגע בערך הכללי של הסרט. הסיבה לכך היא שהוא תופס בעיקר את המערכה הראשונה והאחרונה שלו, בשעה שמרבית העלילה מתרחשת על פני האדמה. לפיכך, חלק הארי של 134 הדקות (לא פחות!) מהנה בהחלט.

מערכה מרכזית זו, המתרחשת בכדור הארץ, היא למעשה סיפור קלאסי על דג מחוץ למים, ובאותה מידה זה היה יכול להיות סתם מהגר אובד עצות שנחת באמריקה ולא אל נורדי. וכך, ברובד הזה שלו, "תור" מזכיר יותר מכל סרטים מסוגם של "אורחים מטורפים", הקומדיה הפולחנית על אבירים מימי הביניים הנוחתים בצרפת של ימינו.

הכישרון הקומי של בראנה מגיע לשיאו ברובד הזה, והוא בעיקר מיטיב לתאר את הניגוד בין היהירות והכוחניות של האל הנורדי והעובדה שאף אחד לא ממש שם עליו בכדור הארץ. למעשה, היחידה שכן מגלה כלפיו אמפטיה היא ג'יין, המדענית שמאתרת אותו לאחר התרסקותו כאן, פורשת עליו את חסותה ומובן שגם מתאהבת בו. כיוון שבהוליווד המדעניות תמיד יכולות להיות גם דוגמניות, את ג'יין מגלמת נטלי פורטמן, שמנצלת את ההפוגה מן התפקידים הלחוצים ב"ברבור שחור" ו"קשר לא מחייב" כדי להתגלות מחדש בחינניותה.

פורטמן גם מפתחת כימיה יוצאת דופן עם כריס המסוורת, המגלם את תור. עד כה השחקן האוסטרלי היה מוכר רק לחסידי "קרוב רחוק", אבל הוא מפגין כאן תזמון קומי בצד כריזמה מרשימה ונתונים פיזיים ראויים לציון. כתוצאה מכל זה, המחשבה העיקרית העולה במשך הצפייה היא איזה ילדים יפים יכולים להיות לו ולפורטמן.

את התשובה לכך אולי נקבל בסרט ההמשך של "תור", בהנחה שאכן יהיה כזה. במידה וכן, אפשר לקוות שמפיקיו יישמו את הלקחים הטובים והרעים מהפרק הראשון – כלומר, ישאירו את המושכות בידי בראנה ואת העלילה על פני כדור הארץ, יפתחו את המתח המיני בין שני הכוכבים וימשיכו לשים דגש על הצד הקומי.

בדרך כלל, הנטייה של גיבורים מסוג זה היא להרצין פנים ככל שהם מזדקנים, אבל המקרה של תור צריך להיות הפוך. אם הוא ינסה להיות אפל כמו באטמן או זועם כמו הענק הירוק, התוצאה תהיה פאתטית, אבל לו ימשיך לעשות את מה שהוא טוב בו – אולי זו תהיה תחילתו של תור זהב חדש בשושלת גיבורי העל.