תלוי באוויר: יומולדת 50 לג'ורג' קלוני, התקווה שהכזיבה

ברק אובמה נשא שני נאומים חשובים בחודש האחרון. זה שייכנס להיסטוריה היה כמובן ההודעה על חיסולו של אוסמה בן-לאדן השבוע, אבל עוד קודם לכן, באמצע אפריל, הוא שיחרר לאוויר העולם הצהרה מהותית בשעה שדיבר באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון. מי שהיה אמור להיות התקווה הגדולה של החזון הליברלי הודה אז כי הוא אמנם הוא עדיין מאמין בעקרונותיו הכלכליים-חברתיים, אך מבקש למצוא את דרך השווה עם אלה של הרפובליקאים.

כעת, אם מחברים את שני הנאומים יחדיו, אפשר לשאול במה בעצם נבדל הנשיא הדמוקרט מיריביו הפוליטיים אם הוא משלים את משימותיהם בתחום מדיניות החוץ והביטחון ועושה כל שביכולתו כדי לפייס אותם בענייני פנים. אם הליברלים מבקשים להגדיר את עצמם כרגע, ההבדל העקרוני היחיד כרגע ביניהם לבין הרפובליקאים הוא שהשליח של בן לאדן ענה לטלפון במשמרת של אובמה ולא בזו של בוש. גרוע מכך, זה גם לא שיש להם אלטרנטיבה – אובמה הרי לא סתם בחר כסגנו דווקא את ג'ו ביידן חסר השאיפות. הוא ידע שכך מתחריו הפוטנציאלים בתוך המפלגה יחכו עד שהשטח יתפנה לחלוטין ב-2016.

ואכן, בשעה שהרפובליקאים מפוצלים בין יותר מתריסר מועמדים שונים ומשונים, אובמה יכול להכריז "המפלגה הדמוקרטית זה אני". הנשיא המכהן הוא נכון לרגע המנהיג היחיד של הליברלים. אלא שלאור פעולותיו, יתכן שהמושג הזה איבד מתוקפו.

משבר הזהות של הליברלים בארצות הברית בא לידי ביטוי גם בקולנוע הפוליטי שלהם, שמתקשה למצוא את דרכו. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא הקריירה של ג'ורג' קלוני. לא חסרים אנשי שמאל בהוליווד, אבל השחקן והקולנוען סומן כמנהיג שלהם.

אחרי הכל, היו לו את האידיאלים הנכונים וגם כריזמה של מנהיג, אבא שלו רץ לקונגרס מטעם המפלגה הדמוקרטית והוא עצמו הוזכר כמועמד אפשרי לעשות דבר דומה, ואולי אפילו להגיע עד לבית הלבן. בתחילה מימש קלוני את התקוות שתלו בו, אבל אם נעשה חשבון נפש לרגל חגיגות יום הולדתו ה-50, שיחול מחר (שישי), נגלה כי משהו השתבש.

אז נכון, לקלוני יש הרבה סיבות לחגיגה: הוא זכה באוסקר אחד והיה מועמד לשלושה פסלונים נוספים והוא כיכב בכמה שוברי קופות וגם בחופן סרטים מוערכים. אבל כשעושים את החשבון הסופי, מגלים שלגוף היצירה שלו יש נפח די מועט.

כשלעצמה הקריירה של קלוני אולי מרשימה בכל מובן, אבל היא אינה כזו אם מתחשבים בעובדה שרק לפני שש שנים, בשעה שהביא למסכים את "לילה טוב ובהצלחה" הלוחמני, הוא הבטיח להשתמש בכל הכלים העומדים לרשותו כדי להפוך את העולם לטוב יותר. אפשר כמובן להגיד שהוא וחבריו הורידו הילוך בשעה שבוש הסתלק מהבית הלבן ופינה את הלשכה הסגלגלה למועמד הדמוקרט. אך כאמור, זה כבר לא הגיוני להשתמש בטיעון שאובמה הגשים את כל חלומותיהם של הליברלים ואיפשר להם לנוח.

את הבעייתיות המקצועית של קלוני אפשר לחלק לשני מישורים: העובדה שעשה סרטים לא מוצלחים רבים, וכן שגם אלה שהיו מוצלחים יותר בדרך כלל לא צברו אימפקט. דוגמה לכך היא "סוריאנה", שעליו זכה באוסקר. האקדמיה העריכה את הטרנספורמציות הפיזיות שהחתיך הלאומי ספג כדי לגלם את תפקידו, ואהבה כמובן את המסרים של הסרט נגד המעורבות האמריקאית במזרח התיכון. הקהל, לעומת זאת, נרתע מן העלילה המבולבלת ומן האמירות הדידקטיות והישירות, ו"סוריאנה" התרסק בקופות.

וכך, הסרט שעליו רשם קלוני את ההישג המקצועי הגדול בקריירה שלו לא הצליח להעביר את המסר שלו לאיש. חשוב מכך, ברבות השנים הגיע הנשיא שהוא בנה למענו קמפיין והוכיח שהוא בעצמו לא מאמין במסר הזה.

בניגוד ל"סוריאנה", שסתם כבר לא נראה רלוונטי, היו לקלוני גם עבודות רבות שלא היו כאלה מלכתחילה, וחמור מכך – לפחות מבחינה איכותית, הקריירה שלו בגרף ירידה. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא "גברים שבוהים בעזים", סרטו של שותפו הקבוע גרנט הסלוב, שבו כיכב לפני קצת יותר משנה. קומדיה אנטי-מלחמתית זו ביקשה להוכיח את האבסורד שבצבא האמריקאי, אבל העמידה באור שלילי בעיקר את המעורבים בעשייתו ונרשמה בצדק כאחד הסרטים האמריקאים הגרועים של אותה שנה.

הבעיה המרכזית של "גברים שבוהים בעזים" היא גם זו שהכשילה את המפלות האחרות של קלוני – למשל, "לקרוא ולשרוף" של האחים כהן שבו כיכב, או "Leatherheads", סרטו השלישי כבמאי, שבו ניסה לחקות את סגנונם של האחים. בכל המקרים הללו, קלוני והסרט שעמד מאחוריו היו פשוט זחוחים מדי, בטוחים יותר מדי בצדקתם וקשובים פחות מדי לקהל, מה שהפך אותם לתלושים וסהרוריים.

בכך עשה קלוני משגה דומה לזה של ג'ון סטיוארט וחבריו, שהתנשאותם הפטרונית המתמשכת על מושאי הסאטירה שלהם ניטרלה במעט את העוקץ של הבדיחה, מה עוד שההתפתחויות המדיניות האחרונות הוכיחו שהבדיחה היא אולי מלכתחילה על חשבון הליברלים.

מדושנות העונג הזו נעלמה מחיוכו של קלוני בכל פעם שזנח את העיסוק במסדרונות הבית הלבן ושדות הקרב במזרח התיכון והתמקד בסוגיות קהילתיות-חברתיות יותר. כך הוא עשה, למשל, ב"תלוי באוויר" ו"מייקל קלייטון" בכיכובו, שהם סרטיו העכשוויים הטובים ובעיקר האמיתיים ביותר, כאלה שגורמים לך להרגיש כאילו היוצרים מזדהים עם הצופה ולא מטיפים לו.

אך בכל פעם שקלוני שב לגזרה המדינית, והוא עשה זאת רבות, חזרה גם הזחיחות. זה דבר מצער בעיקר מפני שגישה זו עיקרה מסרטיו את התקיפות והמחויבות שהיתה יכולה להיות בהם. כתוצאה מכך, הם היו נחותים בכמה רמות לעומת הקולנוע הפוליטי שנעשה בארצות הברית בשנות החמישים כתגובה למקארתי ובשנות השבעים כתגובה לניקסון.

קלוני פשוט שמע פעם אחר פעם שהוא עומד להיות התשובה המודרנית לגרי קופר ורוברט רדפורד. ואולי דווקא כתוצאה מהביטחון העצמי המופרז שטיפח בשל כך, קשה להניח שהוא אכן יירשם בדפי ההיסטוריה כיורש שלהם.

אז אפשר לומר שקופר ורדפורד פעלו בתקופה שבה הגבולות בין הנצים הפוליטיים היו ברורים יותר, ולכן היה להם קל בהרבה לייצג את העמדה שלהם. ניתן גם לציין שהבלבול של קלוני מייצג את הבלבול של הזרם הליברלי כולו. וחשוב מכל – אסור לשכוח כי בדיוק כשם שלא ניצבת כרגע אלטרנטיבה לאובמה במחנה שלו, הרי שגם לקלוני אין כזו. זה לא שיש איזשהו כוכב-קולנוען אחר שהצטיין ביצירת קולנוע עתיר מחויבות יותר ממנו.

ובכל זאת, קלוני לא יכול להגיד שאי אפשר בהוליווד של ימינו להגיע להמונים עם אמירה אנטי-אימפריאליסטית. הנה, "אווטאר" עשה זאת, ואולי הוא הצליח בכך דווקא מפני שלא היו לו יומרות ותחושת שליחות. אומרים שבימינו שמה שחשוב זה לא המסר אלא הפנים היפות שעומדות מאחוריו, אבל עובדה שהביקורת האפקטיבית ביותר על המעורבות האמריקאית במזרח התיכון יצאה מפיהם של יצורים כחולים עם קרניים ולא מזה של הגבר הכי סקסי בהוליווד.