מכונסת ומתפרצת, משעשעת ומזעזעת, ברוטלית, לירית, שכלתנית וחושנית, אינטימית ומרוחקת, צלולה, עמומה, נוירוטית וסטואית, רומנטית, צינית, אינפנטילית ואינטלקטואלית- היצירה של גיא קרידן מהווה צומת של קצוות. היא כמו בדיחת שואה, סקס על יבש, ספריי לימונים שנמהל בריחות רקטאליים חריפים שמרחפים בחלל, חציל בטעם כבד, טיל שקורס תחת כובד משקלו על כן השיגור, זקפה שהתעוררה פתאום מפרסומת לשמפו ושעכשיו עומדת לנגד אסון הומניטרי עם שובן של החדשות אל המרקע. הנה פסקול, אם תרצו, של זמנים פוסט-מודרניים; פורטרט של ספק-חיים במציאות הרב-ערוצית, סכיזו-חזותית, היפר-אינפורמטיבית.
לפחות מהבחינה הטכנית, העניין פשוט: קריידן בסך הכול דוגם מידע, בעיקר דימויים שהוא דולה מהמדיה הפופולרית, ומארגן אותו מחדש ליצירת מבע משלו. שוטים קלישאיים מתוצרת הוליוודית, למשל, הופכים אצלו למערכים בלילתיים של קילוחי תודעה מולטי-עלילתיים. פיסות עיתונים מהוהים ומגזינים ממינים שונים משודכים זה לזה ליצירת שעטנזים שכוללים, בין השאר, גלויות נוף וחלקי גוף מרוטשים מהפורנו, חיילים מתים, כוכבנים, וכו'. לכאורה, משהו שכל אחד עם מספריים, סרגל, דבק, סורק, חיבור לאינטרנט, תוכנת עריכה פרימיטיבית וקצת זמן פנוי יכול לעשות. בפועל, לא בדיוק.
קחו את העבודה "דרייב" לדוגמא. בחלקה העליון של היצירה מופיעה פרסומת למכונית, אלא שהרכב עצמו נפקד ממנה כמעט לחלוטין. במקומו, מככבים האופק שכביכול נפקח מהשמשות שלו, והסלוגן "Drive. Body and soul" שמתנוסס ברקיע. מתחת לפרסומת שהיא הכול, כאמור, חוץ מפרסומת לרכב; יותר לכלי גישור מהחומר לקודש מופיע תחריט של רמברנדט שמתאר את מעמד העקידה המצמית. יצחק כבול אל המזבח, ראשו מתמזג עם אחד מגלגלי הרכב מהתמונה שמעליו, ונהמת המנוע חונקת את נאקתו. העולם הישן מעומת כנגד החדש, המחוספס נוכח המלוטש, העוצמתי מול החלש. סצינה מקראית פוגשת באלילות הצרכנית של זמננו, מרחבים וכבלים, נער מתפתל על אדמת טרשים, מתכת בוהקת תחת שמיים קטיפתיים, מזרח, מערב, תנועה, תקיעות, מבחן מוסרי ומסר מסחרי, קיפאון, רתיחה, אין האונים למול האון וההון. במילים אחרות, עולם עתיר מתיחויות שקריידן יוצר במחוווה צנועה אופיינית. על ידי חיבור כמו-תמים, הטחה-התכה מדויקת, של כולה שתי תמונות.
מדובר רק בדוגמא אחת מיני הרבות שמרכיבות את תערוכת היחיד של קריידן בגלריה 1024 ליכולת שלו להוציא את המקסימום דרך מיקסוס מינימלי, את האותנטי מהסינתטי, המקורי מהמשוכפל, המזוקק מהעודף את המנוע החשוף מתוך המכסה. זה הכישרון לתרגם קיטש לזהב במגע קל, נונשלנטי, שעושה אותו לאחד מהאמנים הצעירים המפוספסים בישראל עד כה.
ועדיין, אחרי שכל זה נאמר, גם בצפייה המי-יודע-כמה האמנות של קריידן ממשיכה להישאר חמקמקה. לנוע במיומנות על קווי התפר, להימצא בחיכוך מתמיד עם גבולות הדימוי ולנהל דיאלוג בעיקר עם תת ההכרה. רוקמת ופורמת, חותכת או מאחה, היא עוסקת אמנם במאמצי הצלה בניסיון לחלץ איזושהי משמעות עמוקה מעולם שמשוטח בידי מכבשי המדיה אך במקביל היא גם מבצעת ניסיונות חבלה באפשרות לפרשנות גורפת. לכתוב על יצירה כזאת, כפי שלורי אנדרסון תיארה כתיבה על מוזיקה, זה כמו לרקוד ארכיטקטורה. ופה מדובר בכוריאוגרפיה שכוללת שבירת רגליים. צריך, זאת אומרת, פשוט להקשיב לסוג הזמזום החזותי שקריידן יוצר: לראות את המיתרים רוטטים; להאזין לקול ההיגיון האחר שהוא מציע. לאותו זן-פופ, מדיה-דאדא, דקדנס-סוריאליזם, טרוריזם פואטי או איך שלא תנסו להגדיר את זה, שמסרב להיפרט למילים מספיק מדויקות. שמתריס כנגד המסר המיידי, החד-ממדי, המונוטוני-מאלחש של תקשורת ההמונים שמקרבה בוקעת היצירה הקריידנית כאילו היתה טפיל מעיים. או אור שמצא חרך לחדור.
- יניב יהודה אייגר
