כל הדברים נעים אל עבר סופם. פתרונה של תעלומה יתגלה רק בסיומה; היחס שלנו לסיפור או לסרט הוא יחס "משוחד". המחשבה שלנו שבויה בתנועה המבנית הזו, של התחלה נגררת אל סוף. הזמן צועד רק קדימה ואנחנו ממעטים להילחם בו ולהתעכב בהתחלה. ישנם רגעים מעטים כאלו, כמו אושרו של נשיא שנבחר לשלטון או הבעתה כשמקיצים מתוך סיוט.
גיא קריידן מורד בצריבה התודעתית הזו. התחלה עבורו היא ריגוש. הוא משתמש בביטוי "אהבה", שתחילתה היא שיאה, בהתאהבות - ריגוש של יצירת יש מאין. את ההתנגדות לשבי הרגשי הוא משעין על שני צירים:
1. הציר הפנורמי: פתיחים של סדרות טלוויזיה מציגים שורות של בניינים בעיר הגדולה, מול פתיחים קולנועיים המציגים שוטים פיוטיים מתמשכים של פסגות הרים ורכבות שגומעות מרחקים עצומים. התנועה הפנורמית מנסחת שקט של התבוננות, שמעניק לצופה תחושה שהוא נמצא בחוץ וצופה פנימה.
2. הציר המקוטע: קטעי הווידאו לא נכנעים לכמיהתו של הצופה לעלילה. קשר המשמעות בין המקטעים הוא רוחבי. הם לא מקדמים את הצופה, אלא ממקמים אותו. אין התקדמות לעבר פתרון אלא היערמות של עוד ועוד שאלות אסוציאטיביות.
קריידן חי על המעטפת החיצונית, שם הוא מרגיש נוח ובלתי נסחף. הוא מצטרף לגל עכשווי של אמנים שמנסים לפצח את מה שנראה מובן מאליו אבל מובן שאינו כזה. הוא מחפש להעביר את התשוקות העמוקות ביותר שלו, אבל מבין שבדרך לקהל קולו יאבד בתוך התווך האמנותי הדורסני. אם השפה האמנותית היא ממסד, אולי כדאי להסס מעט על מפתן דלתו ולהישאר טהור בחוץ.
- ערן הדס
על גיא קריידן
גיא קריידן, יליד קיץ 1973, מכפר בלום. בוגר "המדרשה" אך גם בוגר תיכון "עמק החולה" בכפר בלום. לבד מן האמנות, עוסק בעריכת וידאו ובסדנאות וידאו לילדים. מאז "לוד", תערוכת היחיד שלו בשנת 2002, הציג בפסטיבלים ובתערוכות קבוצתיות רבות.
כל עבודות הווידאו שבתערוכה מוצגות לראשונה במסגרת רשמית, להוציא את "דיוקן עצמי 2008" שהוצג בפסטיבל לקולנוע ואנימציה ניסיוניים של קפריסין ב-2009. יתר העבודות לא ראו אור כבר חודשים, רעבות אך מעט חוששות, רובן מוצג כאן לראשונה.