פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      השואה והגבורה: חיים הכט דיכא אותנו ב"בת 63, מצב טוב?", "עובדה" דווקא ריגשו

      בעוד חיים הכט יצא למסע בעקבות הישראליות רק כדי להגיש לנו את עולמו הפנימי הבלתי נסבל, "עובדה" הצליחו בסרט תיעודי קצר וצנוע להציג את פניה הכואבות אך יפות של ישראל

      זכיינית ערוץ 2 קשת הכינה אותנו אמש (חמישי) לקראת הרגע המאני דפרסיבי ביותר (או הדפרסיבי מאני במקרה הזה) בשנה הישראלית – יום הזיכרון לחללי צה"ל הקשה והסוחט רגשית, שמפנה את מקומו בחיתוך חד ומוטרף לחלוטין לצהלות ולפטישי הגומי של יום העצמאות. ישראליות אחת עם מסכה אחת בוכה ומסכה אחת צוחקת, ושתיהן כבר שחוקות מרוב שימוש, בטח ובטח שבערוצי הטלוויזיה.

      הערב התחיל עם תוכנית של "עובדה" על צוות עמרני, אבל כדאי לסלק קודם כל מהדרך דווקא את חיים הכט במשדר העוקב שלו, "בת 63, במצב טוב?", ולדבר על הצד ההכטי של הישראליות. את הטוב נשמור לסוף.

      הכט הפך לשמחתו או לאסונו ל"טיפוס", במלעיל. אפשר להשתעשע ממנו או לא לסבול אותו, אבל איך שלא הופכים את זה, האיש דבק באישיות הטלוויזיונית הקריקטוריסטית הזו שהקפיצה עליו את החיקוי של "ארץ נהדרת", והוא, במין מאיר-אריאליות שכזו, הפך כבר לחיקוי של החיקוי שלו. מה שאומר שלא משנה מה הכט אומר, עושה או יוצא לבדוק – הכל נשמע כמו הכט-הכט-הכט-הכט.

      מתוך "בת 63, במצב טוב?" (יח"צ)
      לא סיפק מספיק דרמה וצלצולים בשביל הכט. צבי שליט, מתוך "בת 63, במצב טוב?" (צילום: יח"צ)

      האיש והידיים שלו שוטטו במסע בעקבות השאלה ההיפר-יאיר לפידית, "מה ישראלי בעיניך?" וחזרו עם כמה תשובות שלא משוללות היגיון מעיקרן אבל אלוהים – האופן שבו הוא עושה את זה כל כך מעצבן שמתחשק לחבוט בטלוויזיה. ראשון בין המרואיינים היה צבי שליט, סבו של גלעד שליט – אדם מרשים, רהוט ונעים, שמדבר על הנכד שלו ועל החלמאות שסביבו באופן מעורר הערצה. אדם שידע שכול בחייו ופוחד שלא לזכות לראות את שחרור נכדו.

      אבל להכט זה לא מספיק. האיש שמולו לא מספק מספיק דרמה וצלצולים. הוא פונה אליו לאורך כל הראיון באופן המתנשא והמטופש "סבא צבי" ואת המחסור בתיאטרליות של שליט השולט בתגובותיו ממלא הכט בהעוויות פנים ונפנופי ידיים. הוא אפילו מתרעם על ששליט, כמו משפחתו ובנו בעיקר, "נותר מאופק, אולי מאופק מדי". "אולי צריך להיות בוטים יותר? לצעוק, להרעיד את אמות הסיפים?", מצווח הכט ומסכם בזה את אחד האסונות של הישראליות – כינון של מציאות שבה אי אפשר להשיג משהו מבלי להיות בוטים, מבלי לצעוק ולהיות תוקפני.

      סיכום הראיון היה כמעט פארודיה על הכט: "אם יש משהו ישראלי, יהודי שאנחנו חייבים לעשות מיד זה לשחרר את גלעד שליט, ובכל מחיר. לבד מהחוב המוסרי לסבא צבי, אני [הכט מצביע על עצמו ברוב רושם כדי להבהיר במי באמת מדובר כאן] אומר לכם שבהחלטה על עסקה קשה ככל שתהיה יש עוצמה אדירה." כאמור, לא מסר לא הגיוני, אלא שההתעקשות שלו להפוך את המשדר שעוסק בישראליות לתוכנית שעוסקת בעולמו הפנימי וחשיבותו של חיים הכט היא בלתי נסבלת בעליל.

      ההמשך בו הכט ראיין את יעל גרינשפן, הצעירה שפרסמה מכתב נגד קלות העונש של הנהג שדרס את אחותה והשאירה במצב אנוש, ואת דניאל יובל, הילד שאיבד את כף רגלו ממוקש והצליח להעביר את חוק פינוי המוקשים בכנסת, לא מיטיבים את הרושם. טובים וראויים ככל שיהיו, עדיין נדמה שכולם משרתים את החגיגה העצמית של חיים הכט.

      "צוות עמרני", מתוך עובדה (צילום מסך)
      תיעוד נקי וחף ממניפולציות של הדינמיקה של אחוות לוחמים. מתוך "צוות עמרני" (צילום מסך)

      לעומת הסיום הצורם של שידורי הערב, "עובדה" ציינה 500 תוכניות בסרט תיעודי מדויק, חכם וצנוע - "צוות עמרני" בבימויו של עמרי אסנהיים. הסרט עוקב אחרי מסע קיאקים שיזם מפקד צוות ביחידת מגל"ן שאיבד שניים מחייליו תוך שלושה חודשים. הראשון, יונתן עברון ז"ל, נהרג בפעולה בג'נין ימים ספורים לפני סיום המסלול. השני, יוסף גודמן ז"ל, מת בצניחת אימון לאחר ששחרר עצמו מהמצנח שלו שהסתבך בזה של מפקדו עמרני ולמעשה התאבד כדי להציל את חיי מפקדו במקום לסחוף אותו להתרסקות יחד עימו.

      מסע הקיאקים, שמתקיים שש שנים לאחר האירועים והופך במהרה לתרפיה קבוצתית בדיבור, הוא גם מסע של הצופה אל תוך הדינמיקה העדינה, יוצאת הדופן והנדירה של אחוות לוחמים. החיילים הללו, משוחררים אבל עדיין לוחמים בכל נשמתם, הם יפי בלורית ותואר לפני ולפנים, בלי שום ציניות, והלב יוצא אליהם ואל החוויות האיומות שעברו בגיל צעיר כל כך. הם אמנם מחושלים ואמיצים, אבל שלא כמו דורות של לוחמים ששכבו לישון לבד עם הסיוטים שלהם, גדלו בתקופה שבה ברור שעל הקשיים יש לדבר. והם משתפים האחד את השני ועושים זאת בעדינות שלא לפגוע זה בזה: מפרגנים בחספוס וברגישות האחד לשני, מעזים לשאול מה שלא שאלו את מפקדם עד עכשיו, וקורעים את הלב ברעות האמיתית והיפה שלהם.

      הבחירה של צוות "עובדה" שלא לתת במה לשום דבר מלבד לתיעוד הנקי והחף ממניפולציות של שיחות לוחמי צוות עמרני ראויה להערכה. בקלות היה יכול הסרט התיעודי הקצר הזה להפוך לאותו הכט-הכט-הכט שבא מיד לאחריה, רק שכאן היה ההכט מוחלף בדיין. "עובדה" זיהו את המלכודת וחמקו ממנה בהחלטה אינטליגנטית ומוסרית. כך נשארנו עם הדבר עצמו, בלי מתווכים, בלי אג'נדות; רק עוד אחת מהפנים של הישראליות – פנים כואבות עד צמרמורת, אבל גם יפות ונקיות.