עטוף ברחמים: מבחינת העטיפות, המוזיקה המסתלסלת נשארה בימי הקסטות

כדי להוכיח מי הגדול מכולם, משקיעים הזמרים והמפיקים במוזיקה המסתלסלת סכומים עצומים. גם אם זה עולה להם בהפסד, העיקר כאן הוא להיות גדולים יותר. כזה הוא, למשל, המהלך של דודו אהרון שהחליט לקפוץ מעל הפופיק ולהכריז על הופעה בבלומפילד לפני כולם למרות שהתאריך לא נקבע סופית, וכבר היו לא מעט זמרים שהפסידו כסף בקופות של מופעי הענק שלהם. זה מגיע לידי ביטוי כמעט בכל היבט, מגודל התזמורת על הבמה ועד הפרטים הקטנים ביותר, חוץ מבמקום אחד: עטיפת האלבום.

זה לא שלא מושקע כסף בצילום או בגרפיקה. הבעיה היא שאין שם השקעה נכונה. כמעט תמיד, ברוב האלבומים של המוזיקה המסתלסלת, תהיה זו תמונת פנים או גוף של הזמר או הזמרת על העטיפה. גם כשמדובר בכוכבי על שכל המדינה מכירה, עדיין שולטת התפיסה המיושנת לפיה תמונת הזמר צריכה להתנוסס על גבי האלבום.

התפיסה הזאת התקבעה בראשית דרכה של תעשיית הסלסולים. נוכח ההתעלמות התקשורתית, אחת הדרכים הבודדות ליצור זיהוי של האמן בקרב הקהל היתה עטיפת האלבום. לכן, הקפידו המפיקים לעטר את עטיפות התקליטים והקסטות בפרצופם של הזמרים.

היו אמנם כמה ניסיונות לעשות את זה בכל זאת מעניין. כך, לדוגמא, שימי תבורי באלבומו הראשון, "חיפשתי שירים לצאת לעולם", הצטלם כשלצדו בחורה עירומה בגבה למצלמה. זו היתה העטיפה המקורית והיום קשה מאוד למצוא אותה מכיוון שזמן קצר לאחר צאת האלבום הופקה עטיפה אחרת, מסורתית יותר, בגלל רגישותו של הקהל. מאוחר יותר, עשתה להקת תיסלם תמונה דומה. גם מפיקיו של זוהר ארגוב הצליחו ליצור טוויסט כשאת אלבומו "להיות אדם" עיטר איור שלו שהפך לקלאסיקה. כמה שנים לאחר פטירתו של זוהר, יצא האלבום "גלגל הזמן" של אבי פרץ כשעל העטיפה מצוירת דמותו של הזמר – במחווה ישירה לזוהר.

אבל אלה מקרים בודדים וגם היום רוב אלבומיה של המוזיקה המסתלסלת יוצאים כשדיוקנו של הזמר מופיע על העטיפה, מה שמעיד על קיבעון מחשבתי. שכן, בעידן שבו הזמרים זוכים לחשיפה גדולה מאוד, אפשר להיפרד מהחשש שלא יזהו את האמן. אבל תעשיית הסלסולים עדיין לא עשתה את ההתקדמות הנדרשת.

לחיים משה, למשל, על אין ספור אלבומיו, יש תמונות שנראות כאילו פשוט הפכו בהן את הנגטיב מצד לצד – אותה תמונה רק בכיוון הפוך. ובזמן שדודו אהרון חולם על בלומפילד, עטיפות אלבומיו הן חסרות כל השראה. אין הבדל מהותי בין זו של "אהבה ראשונה" לזו של "הכל זה מלמעלה" לזו של "מילים פשוטות". אפילו באלבום ההופעה "הכל זה מלמעלה" נראה אהרון – שוב – בצילום חזיתי ובפוזה של ספורטאי שזכה במדליה ושר את ההמנון. גם אצל קובי פרץ וליאור נרקיס התמונות דומות. ואילו משרית חדד אפשר היה לצפות שחדשנותה המוזיקלית תשפיע גם על עיצוב העטיפות של אלבומיה. אבל לא.

בכלל, בתעשייה המסתלסלת רוב ההשקעה בעטיפה מתמקדת בהוצאת תמונה יפה, אסתטית, אלגנטית. מגייסים את שירותי הצילום, האיפור, העיצוב – ובעיקר הריטוש – הטובים ביותר ומנגד לא מאפשרים להם מרחב יצירתי. ולרוב, הריטוש יוצא כל כך אגרסיבי שזה כבר על גבול הגיחוך.

גם כשהיו עטיפות קצת שונות, בין היתר האלבום "זמן אהבה" של שלומי שבת או "צלצולי פעמונים" של אהובה עוזרי, היו אלה מקרים בודדים שלא הצליחו לסחוף את הזמרים עצמם להמשיך בקו הזה. הכל נובע כנראה מהחשיבות שהזמרים מייחסים לכך שהתמונה שלהם תופיע על העטיפה. הרי חלק מהם אפילו מרביצים סדרת תמונות, אשכרה בוק, בחוברות של האלבום, אולי מתוך מחשבה שהתמונות היפות שלהם ימשכו את העין.

או, קחו לדוגמא את המקרה של רגב הוד. כמה שהוא התבאס כשבעטיפת אלבום הבכורה שלו, "עד השקיעה האחרונה", טושטשה תמונתו. לא משנה שכמה זמן לפני כן יצא האלבום הראשון של אביתר בנאי עם תמונה בעיצוב דומה. הוד, מצדו, לא קיבל זאת בהבנה.

והאמת, חבל. עטיפת אלבום יכולה להוות ערך מוסף. זה יכול להוסיף עניין, לפעמים אפילו לגרום למישהו לרכוש את האלבום עוד לפני ששמע אותו. זה יכול לתפוס את העין ולהוציא את היד מהכיס. העטיפה יכולה אפילו להפוך לסמל, כפי שקרה באינספור מקרים, מהאלבום הלבן של הביטלס ועד תמונת "הצד האפל של הירח" של פינק פלויד. גם ברוק הישראלי היו לא מעט הברקות, החל בארבעת הקופים על עטיפת האלבום הראשון של משינה ו"אפר ואבק" של יהודה פוליקר ועד העטיפות של "שירים ליואל" של רונה קינן ו"אתה נמצא כאן" של ברי סחרוף שיצא לפני מספר שבועות. בקטע הזה, הרוק הישראלי מאכיל את המוזיקה המסתלסלת אבק. כדאי לה ללמוד ממנו. ימי הקסטות תמו.

מילים: רמי לב, לחן: דורון אלימלך

איזה יופי של שיר. חיים משה מגיע עם קילומטרים של ניסיון ומבצע שיר ברגש ואמינות שיש רק ליחידי סגולה. משה הוא מאלה שמצליחים להפוך שיר חדש למשהו שיש בו כבר עכשיו מאפיינים נוסטלגיים. נדמה שהוא הגיע לשלב ממוגן בקריירה שבו הוא יכול ללכת בקצב שלו ולספק סחורה משובחת בלי קשר לתנודות השוק. הרווח שלנו.

מילים ולחן: דודו אהרון

למרות שהוא לקח לעצמו את הקרדיט על הלחן, זה לא אומר שצריך להאמין לדודו אהרון. מנגינת הפזמון לקוחה כמעט אחד לאחד מלחן יווני שבו השתמשו בעבר חיים משה עם השיר "מן הקולות" ואייל גולן ב"לבד לבד" מתחילת דרכו. זאת לא הפעם הראשונה שדודו אהרון עושה זאת וזה כבר מתחיל להיות מוגזם. חאלס.

מילים ולחן: ליאור מיארה ואלירן אביטל

שם השיר מבלבל לחלוטין. אין ב"חם אש" תשוקה ויש בו בעיקר ניסיון שקוף מדי לייצר גרסת המשך ללהיט "אש" של משה פרץ. מיארה מתגלה שוב כזמר יוצר לא מעניין ולא מתעניין. האיש שהתחיל כחקיין של עמיר בניון, נשאר חקיין של זמרים אחרים. תלוי מי מצליח באותו רגע.

מילים ולחן: מוטי אוחיון

אל הואקום שהותיר אחריו ליאור נרקיס כשנטש את הסלסולים הכבדים, שרון זריהן יכול להיכנס בקלות. יש לו צבע קול דומה והשפעתו של נרקיס עליו מורגשת היטב. הבדל אחד מהותי יש בין השניים, והוא שנרקיס הרבה יותר אגרסיבי בהגשה. לכן, טועה זריהן כשהוא מנסה לבצע שירים קצביים. בעזרת אסטרטגיה נכונה הוא יכול לבנות לעצמו קריירה משל עצמו.